קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אדם יושב ברחוב, עיניו תרות אחר מה שלא בסדר ומחשבות רבות מתרוצצות בראשו: בשלט שמעל חנות היינות נפלה שגיאת כתיב, השמלה של הגברת עם העגלה מזמן יצאה מהאופנה, הילדים של השכן מופרעים, כמה רעש הם עושים. גם בבית, כשיושבים בנחת עם כוס קפה מול הטלוויזיה או מול המחשב, אז ההוא מזייף בשירה, ההיא כותבת שטויות, ההוא היה צריך לנצח ולא כמו שהחליטו השופטים, והבדיחות של ההיא לא מצחיקות.
רכבת התלונות דוהרת בנו בצורה אינסטינקטיבית, האדם הוא כמו גלאי של מומים. תכונת הביקורתיות יושבת בראשנו, מבליטה את הליקויים בכל עניין, מאתרת בזריזות את החסרונות בכל אחד. הביקורת מוציאה מאיתנו את כל רוח הסבלנות והסובלנות, דוחה מאיתנו והלאה את כל מה ששונה מאיתנו כחוט השערה.
הביקורת היא תכונה שקיימת בכולנו, במידה כזו או אחרת. היא תוצאה ישירה של הטבע האגואיסטי שלנו. האגואיזם דוחף אותנו כל הזמן לבדוק ולמדוד את עצמנו כלפי האחרים כדי להציב את עצמנו מולם בעמדה הכי טובה ונוחה. על פי תפיסת האגו אנחנו ממקמים את עצמנו במרכז הבריאה, ולכן כל אדם דורש שיקבלו אותו כמו שהוא, שיתייחסו אליו באופן טבעי. לראות בו משהו שלילי? הייתכן? אבל אם באחרים האדם אינו מוצא משהו שלילי הוא נכנס לדכדוך, כי הוא חייב כל הזמן להרגיש את עצמו מוצלח יותר, ומוצלח יותר אפשר להרגיש ביחס עליון לשאר האנשים.
