לא קירבה, אלא ערבות

כנס חרקוב. סדנה מס' 2.

אם אנחנו נשאף בעצמנו להשיג תמיכה הדדית, מטרה, אז אנחנו פשוט נהפוך לחבורה אגואיסטית ולא לשום דבר אחר. לא יהיה לנו שום כוח רוחני. יופיע כוח של קירבה ולא יותר מזה, מפני שבזה לא יהיה הבורא.

אנחנו אומרים כך: "מסביבי 500 בני אדם, כל אחד טפח לי על השכם, כל אחד חיבק. אני איתם והם איתי. כולנו זה אחד שלם". ומה הלאה? זוהי סתם אסיפה אגואיסטית ולא משהו אחר.

אז איך אפשר לעשות כך, שבפנים, בתוכנו, יהיה הכוח של הבורא? כאן חייבת להיות קפיצה אנרגטית.

המטרה מושגת רק כאשר האור פועל ומשפיע עלינו, אחרת, כל הניסיונות שלנו הם בתוך האגו.

את האור מזמינים על ידי תפילה או מ"ן. התפילה מושגת על ידי הרצון.

איך אנחנו יכולים להגיע לכזה רצון? איך אפשר להשיג כזה רצון, כדי שמתוכו אנחנו נוכל לצעוק צעקה אמיתית, שעליה נקבל את גילוי הבורא?

זה מושג בעזרת תפילה קודם התפילה, כאשר אנחנו מבקשים: "שיהיה לנו רצון!".

וכשמופיע רצון כזה, אז שוב מופיעה בנו תפילה אל האור (ל"אור מקיף"), לתיקון, ואנחנו משיגים את המטרה רק דרך הכוח העליון.

מתוך סדנה מס' 2, כנס חרקוב, 17.08.2012

ידיעות קודמות בנושא:
תפילה וביטחון
ממה מתחילה תפילה
המתפלל עבור חברו זוכה תחילה