נאמר שהאימא נותנת את האודם לעובר, האבא נותן את הלובן, והבורא את הנשמה. בעיה שחוזרת על עצמה בעבודתנו, היא שאנחנו שוכחים את "המרכיב השלישי", את הבורא שצריך לסיים את עבודתו אחרינו. האדם משקיע מאמצים רבים ואחר כך תוהה, היכן התוצאה המיוחלת?
הוא אינו מבין שהוא אינו מסיים את הפעולה עד הסוף, הוא שוכח שכל פעולותיו חייבות להתחיל ולהסתיים על ידי הבורא, על ידי הכוח העליון. והאדם עצמו נמצא באמצע. באופן זהה אנחנו מהמצב ההתחלתי "1" עולים למצב הסופי "3", יוצאים מאין סוף וחוזרים לאין סוף. ו-"בדרך" אנחנו מתפתחים ומיתקנים, או בדרך של ייסורים, או בדרך האור, אך בכל מקרה כאן עובד האור, ואנחנו רק מוסיפים את הרצון שלנו. אך איננו מתקנים את עצמנו, אלא רק מזרזים את ההתפתחות שלנו.
האדם בדרך כלל שוכח שהוא בסך הכול רק אחד מהמרכיבים של ההתפתחות שלו, קצת מגבירים מרכיב אחד, והוא מרגיש כיצד הפעולה משתנה מרע לטוב. אך הפעולה עצמה מתבצעת בזכות כוחות שכבר קיימים בטבע, העיקר כאן הוא כוח הבורא.
אם האדם אינו מביא את הבורא לעזרה, כדי שהוא יסיים את הפעולה, המרכיב השלישי הזה שאינו נוכח בתמונת הטבע שלו, אז שום פעולה אינה מגיעה לסיומה, לכן האדם נשאר כפי שהיה! זוהי טעות ידועה שלרוב נשארת בלי משׂים, וכאן ישנה החלטה יחידה: לפנות לעזרת הקבוצה.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 19.07.2010
ראה מאמרים קודמים בנושא:
שכחה שעולה לנו ביוקר
בשביל מה אנחנו צריכים את הבורא?
לא עליך העבודה לגמור