קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך שיעור של הרב"ש: "בעולם הגשמי אנחנו רואים, שקודם כל העובר נמצא בבטן האם, ואחר כך הוא יוצא משם ובא למקום אחר – לאוויר העולם. אבל בעולם הרוחני אין מקום. אם כן, מה הפירוש של "לידה"?
הכלל הוא כזה: מה שנקרא בגשמיות "קירוב מקום" או "ריחוק מקום" – הוא עניין השתוות הצורה. אם יש שתי צורות שונות – זה נקרא שני מקומות. כל צורה נקראת "מקום".
בזמן שהעובר היה בתוך האם, לא היה לו שֵם. לא אומרים שהוא מעובר, אלא שהאם מעוברת מהוולד, מפני שעדיין אין לו את השם שלו. עובר נקרא "עביות שורש". עדיין אין לו רצון לקבל משלו. הוא רק מתבטל לעליון בכל וכל, ולכן הוא נחשב לחלק בלתי נפרד מאימו והוא אוכל את מה שאימו אוכלת.
אבל כאשר נגמרת בחינת העיבור, וכבר יש לו את אור הנפש המלא (נרנח"י דנפש) – אז העליון נותן לו עביות שמכונה "עביות דבחינה א'". ולמרות שהיא קטנה, אבל כבר יש לרצון לקבל שלו רשות בפני עצמו, כלומר, כבר יש שינוי צורה. הם כבר לא דומים, ולכן הוא כבר לא מתבטל לעליון. וזה נקרא להימצא בשני מקומות שונים, או "לידה".
העיקרון הרוחני החשוב ביותר הוא השתוות הצורה, וזה הדבר היחיד שאנחנו צריכים לדאוג לו. כל שאר החוקים שאנחנו מגלים בכל סוגי המדעים האחרים, בתרבות, בחינוך, בפסיכולוגיה – כל החוקים במציאות הם רק תוצאות שונות של החוק העיקרי היחיד הזה: השתוות או חוסר השתוות הצורה כלפי הבורא.
כל התנועות ביחס אליו מסמלות התאמה גדולה יותר או קטנה יותר אליו. כל השינויים הם בנברא. והבורא הוא תמיד טוב ומטיב, השפעה ואהבה חלוטה. ואילו אנחנו כל הזמן נעים ומשתנים ביחס לתכונה שלו. וכל מה שאנחנו מרגישים, זה רק את השינויים שלנו ביחס להבחנה הזאת, על אף שאיננו מודעים לכך.
עד שנעשה לנו כל כך רע, שאנחנו מתחילים לברר: למה?! ואז אנחנו מגלים את החוק הזה ומתחילים לעבוד על עצמנו, כדי להגיע להשתוות הצורה.
ידיעות קודמות בנושא:
הנטל הבלתי נסבל של האהבה החלוטה
לבנות את דמות הבורא כשהוא נסתר
חכמת הקבלה – מדע על חוק הטבע
