קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אם מביטים לאחור על ההיסטוריה שלנו, אנחנו נראה שכל הזמן קיימת התפתחות. הדומם והצומח אינם משתנים במשך מאות שנים. אנחנו, לעומת זאת, משתנים בכל דור ודור, ואפילו בתוך הדור עצמו.
אני לדוגמה, חיי החלו במחצית הראשונה של המאה הקודמת, ובמעבר למאה ה-21 אני רואה איך שהעולם השתנה. אז האנשים היו קשורים לכפרים, למושבים, לערים הקטנות וחיו באורח החיים הכפרי שלהם, אך היום הכול דינמי, הכול משתנה, הכול אחרת – החשיבה אחרת, הגישה לחיים וכו'.
מכאן באה השאלה: האם לא מספיק שאנחנו נולדים וחיים מדור לדור? מדוע אנחנו צריכים להשתנות? מובן שלוולד יש צורך לגדול בכדי להתחיל לחיות חיים שלמים ובוגרים, להתפתח כאדם, לבנות משפחה, להוליד ילדים, ולהשאיר להם את הרכוש שלו, כדי שהם ימשיכו את דרכו. אבל מדוע האנשים צריכים עוד איזו התפתחות נוספת בנוסף לשרשרת הדורות הזו הטבעית לכל בהמה בעולם הזה? מהיכן נובע הניגוד הזה? מה המטרה של ההתפתחות האנושית? את זה אנחנו לא רואים.
אבל נוכל לעשות השוואה עם תינוק שעדיין לא מוכן לחיים. נדרשת לו התפתחות ארוכה בכדי לרכוש שכל, כוח ורגש, עד שילמד להבין את החיים, לבנות אותם ולשנותם. האם יתכן שגם לנו קורה אותו הדבר? אולי באלפי שנות ההתפתחות שלנו כדוגמה של חיי האדם הפרטי? אולי כל מאה בהיסטוריה האנושית היא כמו שנה של תינוק?
אך, בכל זאת, אנחנו לא רואים לאן אנחנו הולכים. ההתפתחות של הילד מתקדמת על דרך סלולה, וידוע לנו איך לספק לו את כל הנדרש לקיומו, כולל תרגילים, משחקים וסביבה מיוחדת. אף על פי כן, סיבת ההתפתחות של האנושות אינה ידועה לנו, ולכן אנחנו לא שמים לב להתפתחות בין הדורות. נדמה לנו שההתפתחות הזו היא מקרית.
כמו הורים חסרי ניסיון, אנחנו מסתכלים על התינוק ואיננו מבינים, מהיכן הוא הגיע ולשם מה. אין לנו מושג איך לחנך אותו, אילו תרגילים לתת לו, לאיזו סביבה להכניס אותו. בסופו של דבר, הילד שלנו ילך בשביל לא סלול ולא יהיו לו מצד הטבע מספיק קריאות שידחפו אותו לדרך האמת.
לילדנו אנחנו נותנים ידע, רגש, מלמדים קרוא וכתוב, מוזיקה וציור…. הם חיים בעולם מלאכותי, שלעומתו, עולם המבוגרים נראה כמו "המערב הפרוע".
אבל איפה ההורים הדואגים והמחנכים של כל האנושות? – הם אינם, ובגלל זה כל דור, למרות ההתפתחות, יותר אומלל מהקודם, כי הוא מרגיש שחסר לו יותר מהדור הקודם. מצד אחד, אנחנו משיגים הצלחות חדשות כל הזמן, ומצד שני, יותר ויותר מתרוקנים.
למה הגענו היום? מה השגנו? מה נתנה לנו כל ההתפתחות הזאת? יצאנו לחלל, היינו בירח, בעניין הזה כבר לא כל כך מדברים, הוא שטחי וחרוש מדי. השגנו תוצאות מעניינות, אך אושר לא מצאנו, לא גילינו כיצד לסדר את החיים שלנו. המשבר הגלובלי מתגבר, המשפחות נהרסות, הילדים סובלים וההורים גם, החברה סובלת, הסמים מקבלים תאוצה, הטרור פורח, הדיכאון הוא המחלה הראשונה ברשימת המחלות…. איפה כל האושר? איפה מצב הרוח המרומם?
יוצא מכך, אין לאנושות הורים טובי לב שיעטפו אותנו בדאגה ויגדלו נכון.
ובין היתר אנחנו רואים שהטבע דואג להתפתחות נכונה בכל חלקיה. כשאנחנו הופכים להורים אנחנו מרגישים אהבה עזה לילדינו, אנחנו רוצים לתת להם רק את הטוב ביותר, אנחנו מקדישים להם את חיינו. המומחים הטובים ביותר, המשאבים הרבים והטכנולוגיות הכי גבוהות עומדות על המשמר בכדי לשרת את ההתפתחות של הילד.
ובכל זאת, אנחנו לא משיגים הצלחה, אף על פי שהטבע סיפק לנו את כל הנדרש. הוא נתן לנו אהבה, שבלעדיה היינו הופכים לחסרי שותפות. כך גם החיות אוהבות את הצאצאים שלהן.
בסופו של דבר מתגלה, שהטבע בדאגתו לכל הנבראים מגלה כלפי כל אחד יחס מאוד שונה ומותאם לו דווקא. מצד אחד, הוא מאפשר להם תנאים בטוחים להתפתחות הגדילה, ובין היתר הוא מזמין בהורים אהבה אינסטינקטיבית לילדיהם. בסופו של דבר, אין לנו דרך אחרת, אנחנו פשוט חייבים לדאוג להם. ומצד שני, אנחנו רואים שהאנושות לא מגיעה להצלחה.
הפרי על העץ נולד מר ולא יפה, אך בסוף הוא מבשיל ונעשה יפה, מלא מיץ וריח טוב. אולי אנחנו כמו הפרי? אולי אנחנו עכשיו עוברים שלבי ביניים ופשוט עדיין לא הבשלנו? יתכן שמצבנו הנוכחי שווה לתפוח קשה, ירוק שעוד לא התמלא בצבעים? אם לא נבין זאת מראש, איך ניתן לנחש את הסוף הטוב של ההתפתחות של התפוח הזה?
וכך, לפי תינוק חלש שטרם החכים, שעדיין אמור לגדול עוד הרבה, אם נסתכל עליו לא נוכל לומר שהוא יוכל בשלב כלשהו להשתלב בחיי המבוגרים, שיתחיל לפעול עצמאית וילמד דברים חדשים ובכך ישנה עולם.
בשונה ממנו, בעלי החיים, לאחר מספר שבועות אחרי הלידה, כבר לא מתפתחים יותר. חיה פועלת אינסטינקטיבית, היא לא משנה את עצמה ולא את העולם.
מכאן אפשר להסיק את המסקנות הבאות. קודם כל, התפתחותנו מתרחשת בצורה הדרגתית. וככל שהפרי "חמוץ" יותר בהתחלה, כך הוא יהיה מתוק יותר בסיום ההתפתחות. ככל שההתפתחות אורכת יותר זמן, ככל שאדם עובר דרך מצבים מרובים, כך יותר נפלא הגמר של ההתפתחות, כך יותר גבוהה השגתו.
אם לאסוף הכול לתמונה אחת את כל הדוגמאות שמראה לנו הטבע, אפשר להסיק שאנחנו הולכים בדרך של התפתחות מיוחדת. מדור לדור אנחנו מתפתחים כיחידים, שעוד לא סיימו את ההתפתחות של שלבי הביניים, וזאת הסיבה מדוע אנחנו כה "מרים", כה לא מוצלחים. אך בסיום ההתפתחות שלנו, ללא ספק, מחכה לנו תוצאה נפלאה ומושלמת.
אנחנו רואים שהמין האנושי מתעלה מעל העולם הצומח והדומם. האדם הוא "כתר" הבריאה. וזאת הסיבה מדוע גדילתו אורכת הכי הרבה זמן. כי בדרך הוא עובר את השינויים הכי קיצוניים, שנראה כאילו לא שייכים לאותו המין.
אם כבר מדברים על הטבע שמפתח אותנו, אז נוכל להסיק מסקנות על עצמנו ועל היחס של הטבע אלינו, רק כאשר נראה את גמר ההתפתחות. אחרת, אנחנו נטעה כמו עם התפוח שבתחילת התפתחותו נראה כאילו אין בו שום תועלת ורק בסוף אנחנו רואים באיזו חוכמה הטבע גידל אותו ועיצב פרי מדהים וטעים.
בהתאם לחוק הזה, צריך להודות שאנחנו חווים את אותה ההתפתחות שמטרתה ללא ספק להביא אותנו בסוף הדורות למצב הטוב, הבריא, המושלם והמתוק.
מתוך התוכנית "חיים חדשים" שיחה מס' 1, 28.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
מחזה שהופך לחיים
בשביל מה אני גדֵל?
מה נשאר מהתפוח?
