כשהאגואיזם חסר אונים

תחילה אנו מתקדמים אל המטרה באופן אגואיסטי, משום שאיננו רואים מוצא אחר, כפי שאנו עושים בצבא, כשאנו מתחברים כדי לכבוש בסערה יעד חדש.

אחר כך, כשאנו עובדים עם עצמנו, בוויתור ההדדי, אנחנו הופכים רגישים יותר ומגלים, שאין בנו את כוח ההשפעה – הייתי רוצה להתאחד עם החברים, אבל איני מסוגל.

מפני שבחיים הרגילים המטרה היא אגואיסטית, אנחנו מוצאים את הכוח להתאחד לשם השגת הרצוי יחד. אנחנו רואים את התועלת ההדדית שתצמח לנו מכך.

אך המטרה והלימוד הרוחניים, שבהם מנצנץ האור, מנוגדים לאיחוד האגואיסטי שהורגלנו אליו. אך אין אנו מכירים משהו אחר.

נוצר ניגוד בין המטרה שהצבנו לעצמנו לבין הפירוד, ששורר בינינו במקום האיחוד.

בהדרגה מתברר שאין אנו מאוחדים כאחד שלם, אלא להיפך, שאנו שונאים זה את זה. כך מתגלה הרע, שלא שׂמנו אליו לב לפני כן.

בסיכומו של דבר נשאר חוסר האונים. אז מה לעשות? מכאן האדם מגיע לתפילה, מתחיל לצעוק, לזעוק אל הבורא, כדי שייתן לו ולחבריו כוחות – כוחות לאיחוד.

הודות לכך מתאחדים שלושה גורמים לאחד: אני, החברים והבורא שמחבר בינינו. ואז פתאום אני רואה, שהכול הוא אחד שלם: הבורא, כקשר בינינו וכאור הממלא אותנו. ואז העולם רוחני נפתח ונפרש לפני.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 25.12.2009

רשומות קודמות בנושא:
מבלי להתחשב בדקויות
משום זה לא ילך אדם יחידי…