קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כנס WE! העולמי בניו-ג'רזי, שיעור מס' 5
איננו מודעים לכך, שכל תפיסת העולם שלנו עוברת דרך החברה האנושית.
ההבדל בין הדרגה הבהמית ודרגת האדם שלנו, הוא דווקא בכך שאנחנו בונים בינינו סביבה כלשהי. פעם היינו חיים בלהקות, בדומה לחיות. אך לאחר מכן התחלנו לארגן בינינו יחסים מיוחדים, לסדר את האנשים לפי ההיררכיה, לחלק תפקידים. בכך ההתפתחות שלנו קיבלה אופי חברתי, על אף שהיא עדיין התקדמה בצורה אגואיסטית, טבעית, אינסטינקטיבית, לפי ציווי הטבע. ובכל זאת, הפכנו לבני אדם.
איננו יכולים לתאר לעצמנו איך זה להיות לגמרי לבד, ללא אף אחד ואפילו ללא זיכרונות על החברה האנושית. בסיטואציה כזאת האדם חי בפני עצמו, בדרגה הבהמית.
מכאן ברור, שאנחנו תופסים את המציאות לא כפי שהיא באמת, אלא דרך הסביבה. החברה חינכה אותי, הקנתה לי הרגלים, ציידה אותי במודלים שונים, שמכתיבים לי כיצד להסתכל ולהעריך את מה שקורה, כיצד לקבל את כל מה שאני רואה. השכל והרגשות שלי מתוכנתים בהתאם לסקאלת ערכים, שאליהם החברה הרגילה אותי במשך עשרים השנים הראשונות לחיי. אינני רואה את העולם כפי שהוא, אלא את התמונה שהחברה מציירת לי.
כך גם בחברה הרוחנית, אנחנו צריכים להביא לאדם את ההסתכלות שלנו על העולם, שעוברת דרך האהבה, ההשתוקקות לא לתועלת האישית, אלא להשפעה לסובבים. דווקא ההשפעה צריכה לרכוש חשיבות עליונה בעיני כל אחד.
יחד עם זאת, תפיסת העולם של האדם עדיין תיבנה על התוכנה ש"מותקנת" על ידי החברה. זה טבעי, כי הרי רק כך הוא יכול להסתכל על העולם. האדם בפני עצמו הוא רק "נקודת תצפית", והבירור וההבנה נובעים מהנחיות החברה: זה חשוב, וזה לא, זה כך וזה אחרת. אנחנו כביכול מעמידים בפני האדם מטריצה, שדרכה הוא רואה את האור העליון. לא ניתן לראות אותו בצורה אחרת. עכשיו אנחנו צופים באור העליון דרך המטריצה של החברה האגואיסטית. וזהו העולם שלנו.
אם כך, עלינו להתכלל בצורה מקסימלית בקבוצה, תוך שימוש בחומרים של בעל הסולם והרב"ש. בכך אנחנו בונים בתוכנו ראיית עולם חדשה. רואים את זה בצורה טובה על התלמידים החדשים: הם באים לשיעור או להרצאה כמו מעולם אחר, אך מְאמצים בהדרגה זווית ראייה קצת שונה, הסתכלות שונה, ערכים שונים. בהדרגה אנחנו מתקרבים אליהם, והם משנים את זווית הראייה שלהם, את ה"קוטביות" של תמונת התפיסה שלהם. באותו העולם עצמו מתגלה לפניהם צורת קיום שונה.
ואחר כך השיעור מסתיים, הקשר איתי נפסק, והכול נעלם. בפעם הבאה הם חוזרים כבר עם זווית ראייה שונה, עם "חדות" שונה. בכל שיעור שוב ושוב נדרש זמן כדי למקד אותם מחדש, לרכז את העיניים המתפזרות שלהם.
אין בכוחי לעשות זאת כל הזמן. אתם חייבים לבצע את המיקוד העצמי, להתחבר ביניכם בצורה כזאת, שההשפעה ההדדית כל הזמן תחזיק אתכם במיקוד הרוחני. עוד קצת, ועוד קצת, אתם כאילו מכוונים את החדות של המשקפת, מסובבים את שתי העדשות, כדי שהן תתמקדנה על המטרה הרוחנית. כשתשיגו את זה, תגלו מייד את העולם הרוחני.
הכול נקבע על ידי האהבה בין החברים, והיא מהווה את אותה "ההתמקדות", שבזכותה אנחנו יכולים לראות את הבורא. החברים מקבצים את הרגש והשכל שלי לכיוון אחד, מכוונים אותם לכיוון האהבה לזולת ודורשים ממני שאסתכל רק עליהם, שאחשוב רק איך לעזור להם. אני כל הזמן מתמקד על זה, ממקד באמצעות הקבוצה את כל תשומת הלב שלי על קו דק מאוד, ואז מגלה את הבורא.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס בניו-ג'רזי, 01.04.2011
ידיעות קודמות בנושא:
מדוע כל כך קשה להרגיש את הרוחניות?
סביבה וירטואלית אמיתית
להתמקד בעיקר
