קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ג:
"וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במידה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא מהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במידה, שהבן מרגיש ומכיר, גדלותו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו."
שאלה: מדוע לנבראים כל כך חשוב להרגיש, שדווקא הבורא מהנה אותם?
תשובתי: הנבראים יכולים להרגיש רק את אותה התופעה, שאיתה השתוו לפי הצורה. אם הם רוצים להרגיש את הבורא כמשפיע, אז הם צריכים להבין מה זה אומר, הם צריכים להתכלל בהשפעה ובאמת לעלות לגובה הזה. אז הם יקבלו את אותו התענוג, את אותה דרגת הקיום וכוחות החיות שיש לבורא.
שאלה: כאן מובא בתור דוגמה, אב שמשתעשע עם בנו ורוצה שהבן יראה בו מקור של כל התענוגים. זה נראה כמשהו מאוד אגואיסטי…
תשובתי: אבל יכולה להיות גם צורה אחרת של יחס דומה: אב הוליד את הבן, לא כדי ליהנות ממנו, אלא כדי להיטיב לו. עד שהבן גדל האב עשה את כל מה שרק אפשר כדי להשפיע לו. ואחר כך, כשהבן גדל וקיבל את כל האוצרות של אביו, בהבנה ובהרגשה, בקיום נצחי ושלם, אז האב נהנה מזה.
כלומר, אם הבורא נהנה, סימן שאני השגתי שלמות. כך צריך להסתכל על זה, בזה שנובעים מאהבתו.
מצידנו, אנחנו צריכים להשתדל לעשות נחת רוח ולשאת השפעה שלמה וסופית לכוח העליון. אנחנו מקבלים ממנו חסרונות, רצונות ריקניים וממנו אנחנו מקבלים אורות, שמתקנים את החסרונות האלה, בכך שהופכים אותם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. כך אנחנו מתקדמים להידמות לבורא. זוהי הדרך הנכונה והרצויה היחידה, שבה אנחנו יכולים ללכת קדימה. ובהתאם לזה, אנחנו מרגישים את כוח החיים הרוחניים שממלא אותנו, שנקרא "אור".
התהליך הזה מתואר בשפה שלנו, בשפה גשמית, ולכן כך יוצא כאילו שהבורא בוכה ומצטער אם איננו פועלים נכון או שמפגרים אחר הקצב הרצוי. בצורה כזאת המקובלים מעבירים את אותן התגובות שאנחנו מזמינים בו על ידי הפעולות הלא ראויות שלנו. ולהיפך, אם אנחנו מצליחים, אז אומרים שהוא שמח.
כך או אחרת, "דיברה התורה בלשון בני אדם". ומכאן נובעת הדוגמה עם האב, שבכוונה משנה פניו לפני בנו, בכך שמביע אי שביעות רצון או שמחה, כדי לאפשר לבן להסדיר את הקשר עימו. אבל זאת בסך הכול הבעת פנים, כי האב בעצמו מזמין בבן כל מיני מצבים ומצבי רוח, בעצמו בונה את הנסיבות שמלוות את גדילתו. הילד מציית לגמרי לשליטתו של אביו, בפנים ובחוץ. לכן, מופיעות לפניו כל מיני דמויות: או שהאב רציני, או צוחק, או שלא מרוצה, או שמרוצה.
בכללות, כל העולם הפנימי שלי וגם הסביבה, זה הכול הבורא. בפנים זה לגמרי נסתר ממני, ומבחוץ אני יכול לשייך את התפקיד המכריע לגורל ואפילו לכוח העליון, אף על פי שעדיין איני רואה אותו. והמטרה היא להבין איפה כאן ה"חתך", ההבדל, איפה כאן אני בעצמי.
כי הרי נאמר: "אין עוד מלבדו". הבורא שולח לי את כל מה שאני מרגיש בפנים, הוא שולט על המחשבות והרצונות שלי, על מה שקורה איתי, ועל איך שאני מקבל את זה, איך אני מגיב למתרחש. ב"צילום רנטגן" הייתי רואה שאין לי שום שליטה, שהוא מנהל הכול.
אז מה אני? – "אני", זו נקודה שרוצה לגלות שהבורא, זה הכול.
נקודה שלא נמצאת בתוך הבורא, נקודת הפירוד, השבירה, נקודה של ה"אני" שלי, זה היסוד שלי שממנו אני חייב לגלות את הבורא, את ייחודו.
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 11.07.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מפת הדרכים לבורא
מאמר מס' 1 שממנו הכול מתחיל
מה זאת אומרת "ללכת בדרך השם"
