כלי מלא הוא אין סופי

בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "ענין ההשגה הרוחנית": "ועל כן כללות המציאות מתחלק לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות: א': עצמותו ית'. ב': אין סוף ברוך הוא. ג': הנשמות."

עצמותו, אין סוף והנשמות שייכים להשגה שלנו. הם אינם קיימים מחוצה לנו, אלא "מצטיירים" בפנים במהלך ההשגה. אני משיג את הנשמה או שמשיג את אין סוף, או משיג את עצמותו.

באופן כזה, ישנו ה"אני" וישנו ה"אני המשיג".

"בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה."

ובכל זאת, אנחנו מבררים את קיום עצמותו, אפילו שלא יכולים לדון עליו. זה מעיד על שלילת ההשגה שבכל זאת הינה השגת המושג עצמו. כי יש לנו כבר יחס כלפיו, ישנו רצון מיוחד ואנו רואים שאנחנו לא מסוגלים לממשו. ישנה בפנינו דלת נעולה ואנו משתוקקים למשהו לא נודע שנמצא מהצד השני. זהו כבר קשר מסוים, ואפילו שלא יכולים לראות כלום ולעשות שום דבר בכוחותינו, לפחות אנחנו יודעים שאנו חסרי ההשגה. יודעים על משהו שאיננו מסוגלים לגעת בו.

חוץ מזה, אנחנו יכולים לקבוע מאיזו מדרגה, מאיזו הרגשה, מאיזו מידה מתחילה ההשגה. שם כולם נכללים כאחד, לפי העיקרון "סוף מעשה במחשבה תחילה". במילים אחרות, שם ההתחלה והסוף מהווים נקודה אחת שבה טמון הכול. בעצם, הנקודה הזאת אינה זקוקה לשום התפזרות, ואילו המציאות מתפשטת רק בפני האדם המשיג אותה.

הבורא לא היה צריך לברוא שום דבר חוץ מהנקודה הזאת. היא ההתכללות של הנקודה "יש מיש" ו"יש מאין". מצד הבורא כאן הכול מסתיים. ההתפתחות ההבאה הנובעת מהנקודה העליונה הזאת שבה "מחשבה תחילה" והכול טמון, היא מיועדת רק עבור הנברא שהוא הרצון לקבל "יש מאין", שיוכל להשיג את הבורא באותה נקודת הזיווג.

"אין סוף ברוך הוא. שענינו הוא מחשבת הבריאה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. שם מתחיל שורש הנבראים."

ובכן, הייתה נקודה, שבה "יש מיש" ו"יש מאין" התמזגו כאחד. שם הנברא, על אף שנוצר "מאין", היה בתוך הבורא.

אחרי זה הוא התחיל להתפתח, והשלב הראשון של התפתחותו נקרא "עולם אין סוף". זהו תהליך התפשטות האור בעל ארבע דרגות, המגיע בסופו של דבר עד ל"מלכות דעולם אין סוף", איפה שהנברא מרגיש את הנתינה המגיעה מהבורא, את היחס שלו, עד כמה שהוא רוצה לפתח ולתת לנברא את כל טוב.

הנברא מתחיל להיות מודע ליחס כזה בהדרגה: בהתחלה הוא מתפתח ללא הכרה, לאחר מכן מבין את התפתחותו כעובדה, אחרי זה מרגיש שההתפתחות היא לטובתו ונהנה ממנה, מסכים עם התהליך הזה, עד שמגלה שמיצה את עצמו עד המקסימום ברצון לקבל ובמילוי שלו מצד הבורא. זוהי ה"מלכות של עולם אין סוף", באמת אין סוף.

אז מתחילה להתפתח מודעות השנייה: "אז מי הוא זה שממלא אותי". כך, ממעשי הבורא הנברא מכיר אותו, נהיה מודע למי ולמה ממלאים אותו, חושב על איך לקבל את התענוגים מתוך ההופכיות שלו לבורא.

בצורה כזאת, ישנם כאן שני סוגי התפתחות:

• "גשמית", הדרגתית, שבמהלכה הרצון מרגיש יותר ויותר שנמצא בפני בעל הבית ונהנה.

• אחרי זה בשיא השובע הוא מתחיל להבין ולהכיר: "מה קורה לי? מאיפה וממי אני מקבל את התענוג?".

זה מביא את הנברא ל"צמצום", הוא אינו מסוגל לקבל יותר.

וכל זה, עולם אין סוף. שתי הצורות הללו מגיעות מהיחס הטוב האין סופי מצד הבורא, מההשפעה שלו ללא גבול. את זה הוא רוצה להעביר לנשמות – את תכונתו האין סופית.

לא מדובר כאן בערכים גשמיים. אם נמלא את הכלי עד הסוף, כך שאי אפשר להוסיף אפילו טיפה, זהו "אין סוף", "אין גבול".

זה לא עניין של תכונות כמותיות, אלא איכותיות: כל צורך, כל חסרון שמתגלה, האור כבר מצפה לה. אתה שוחה בים של אור. תגלה את החיסרון ומייד תמלא אותו. יותר מזה, דווקא האור בונה בך את החיסרון הזה. יוצא מכך, שאין צורך להשקיע מאמץ כדי להתמלא, המילוי כבר קודם לכלי, לחסרון.

זה מה שנקרא" אין סוף": ברגע שתרצה משהו, תראה שהוא כבר היה קיים לפני זה ולכן אתה רוצה את זה. בדיוק כך קורה גם בעולם שלנו, מפני שהאור מבצע את הכול.

מתוך השיעור על מאמר מהספר "שמעתי", 11.11.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שניים, זה מול זה
מבט על הבורא מנקודת הנברא
ה"לגו" הרב-מימדי של הבריאה