קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אחת התמונות המנצחות באולימפיאדת טוקיו שנחתמה היום היא תמונתה של לינוי אשרם, הזוכה במדליית זהב בהתעמלות אומנותית, תולה על צוואר המאמנת שלה את המדליה. וזה אולי השלב להעמיד את המאמנים הדגולים באור הזרקורים.
מאמן הוא כמו אבא ואימא, הוא הכול; הוא מקבל את הספורטאי כחומר גלם ומעצב אותו ביד אומן. לכן אין ספק שהמדליה שייכת בטבעיות גם למאמן. אפילו הספורטאים שזוכים מרגישים כך בתוך ליבם, ואם לדייק, ההרגשה היא של עבודת צוות.
המאמן מרגיש שהספורטאי הקריב את עצמו כדי למלא את פקודותיו, ויחד הם הגיעו לניצחון. היחס ביניהם חם וקרוב, ואין בו צרות עין. כבר אמרו חכמים: "כחומר ביד המאמן" (סנהדרין קה, ב). מאמן אמיתי, מורה של ממש, מכניס בתלמיד שלו את כל מה שיש בו. לא גרם פחות. וכל הישגיו של התלמיד הם תולדה של המורה.
נכון שלינוי זכתה בפועל במדליה, אבל זה לא העיקר. המדליה היא חפץ, כלי, סמל להרגשה פנימית של השגת דרגה חדשה, מעמד נעלה, כיבוש פסגה.
כתלמיד למאמן שלי, הרב"ש – הרב ברוך שלום הלוי אשלג, אני יכול לומר שכל מה שהשגתי, השגתי בזכותו. ואם אגיע פעם לדרגות רוחניות גבוהות, אז אין לי צל של ספק שזה בזכות המורה שלי. גם עכשיו, שלושים שנה לאחר הסתלקותו, אני מרגיש שהוא מלווה אותי.
אני עצמי מלווה היום מאות אלפי תלמידים שמבקשים להעמיק ולדעת את סודות חכמת הקבלה. בתוכי אני מצפה ומייחל שכל אחד מהם, וכולם יחד, יגיעו להרגשת הכוח העליון האחד, שהוא ישרה ביניהם, יאיר להם ויכוון אותם בדרכם כך שהם ימשיכו את המורשת ויהפכו ל"מאמנים" – למורים גדולים לאנושות. כולי תקווה שיצליחו להראות לעולם את התרופה לכל המשברים והצרות, והיא החיבור בין כולם מעל לכל ההבדלים.
אם רק נתאמן ונלמד לפתח את שרירי הלב והמוח, נהפך את כיוון היחס לטובת הזולת, ונתלכד כאיש אחד בלב אחד, אז כוח החיבור בינינו יקרין לכל העולם, וזאת תהיה הזכייה הגדולה שלנו.
