קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
קראתי מאמר על אהבה: "האהבה היא לא תמיד טובה, היא יכולה לעורר כאב של אובדן ולהסית לאלימות…
מנקודת המבט של הפיזיולוגיה של המוח, אהבה, זה בסך הכול תהליך הורמונלי, שאפשר ורצוי לבקר אותו ולשלוט בו! הרצון להיפטר מאהבה מופיע כאשר הרגש הזה דומה למחלה.
אהבה מסוגלת לקרב ולחבר אנשים יחד ולהחזיקם זה לצד זה לצורך הולדה וגידול של צאצאים ומשמשת כיסוד להישרדות המין. היא מפעילה: 1. משיכה מינית 2. סימפטיה (אהדה) 3. מסירות.
- המשיכה המינית דוחפת אותנו למפגשים עם בני/בנות זוג פוטנציאליים. 2. הסימפטיה מאפשרת לבחור ביניהם את המתאים. 3. המסירות מסייעת ליצור מערכת יחסים ארוכת טווח ונותנת לנו כוחות לשתף פעולה, עד שיבוצע החוב ההורי.
העבודה של כל אחת משלושת המערכות מבוססת על הורמונים שמיוצריםעל ידי הגוף. המשיכה המינית קשורה לאסטרוגן וטסטוסטרון (הורמונים מיניים אצל גברים ונשים).
היכולת להעריך את המשיכה נובעת מהורמונים של הנאה ולחץ (דופמין, סרוטונין, אדרנלין), שמכוונים אותנו לאובייקט של משיכה, בכך שמעוררים התרגשות נעימה בנוכחותו.
המסירות נולדת כתוצאה מפעולת נירו-מודולטורים (אוקסיטוצִין וואזופרסין), הם משרים בנו תחושה של רוגע וביטחון, נוחות ונעימות ביחסים.
אבל מאחר ושלושת תת-המערכות האלה עובדות בו זמנית, אנחנו יכולים לרצות בן זוג אחד, להחשיב את האחר כמושך ולשמור על יחסים קבועים עם השלישי.
הטסטוסטרון יוצר מסירות, ואילו האוקסיטוצין מחבר מסירות עם משיכה, לכן האהוב ביותר הופך להיות זה שקרוב מכולם.
בחודשים הראשונים, האהבה מזכירה בלבול והתערערות כפייתית. אבל כעבור שנה רמת הסרוטונין חוזרת לשיעורה הקבוע ונעלם המצב של אידיאליזציה של בן/בת הזוג.
ההורמונים שאחראיים על מסירות ואלה שמפחיתים לחץ (ואזופרסין, אוקסיטוצין ודופמין) מיוצרים בעת מגע, חיבוקים, קיום יחסי מין, הנקה. הם מחזיקים יחד זוגות, אימהות וצאצאיהן.
ואני חושב שהעיקר שלא נתערב עם כדורים בתהליך הטבעי. חינוך ליחס הדדי, גלובלי וטוב, כפי שמלמדת אותנו חכמת הקבלה, יעורר הפרשת הורמונים מאוזנת ויביא לקשר הדדי מושלם, ידידותי, משפחתי, אוהב.
