יום הכיפורים: עצב או שמחה אוניברסליים?

"וידבר ה' אל משה לאמר: אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה': וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' א-להיכם" (אמור, כ"ג, כ"ו-כ"ח).

ספירת החודשים בעבודה הרוחנית מתחילה מחג הפסח. חודש שביעי מפסח, תואם למלכות, לספירה השביעית שבאה אחרי חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. הספירה העשירית והאחרונה במלכות (מלכות דמלכות), שמסמלת את היום העשירי של החודש, זהו יום הכיפורים, כשהאדם מגיע לנקודה הנמוכה ביותר של הטבע שלו, ומתוכה מעלה תפילה. כלומר האדם מגיע למצב שאין בכוחו לתקנו בעצמו, לכן הוא פשוט מנתק את עצמו ומעלה בקשה לתיקון, עד כמה שמסוגל.

יום הכיפורים זהו חג, יום של שמחה, כשיש לי עם מה לפנות ולמי לפנות (לכוח העליון) עם בקשה. ואני באמת יכול לעשות זאת, מפני שבפעולות שלי הגעתי לנקודה הנמוכה ביותר. במילים אחרות, בבירור שלי, בחיפושים הפסיכולוגיים הפנימיים: מי אני, מה אני, לְמה מכוונות הפעולות שלי, לשם מה אני חי? הגעתי עד למצב האחרון ביותר שלי וגיליתי שהוא אגואיסטי לחלוטין, אין בו שום קשר עם אחרים.

מתוך הנקודה הזאת, אני יכול רק לצעוק. וזהו רגע של כפרה ומחילה, כשאני מרגיש את הטבע שלי כאגו השנוּא עליי, ובכל הכוחות רוצה להתנתק ממנו. אני לא רוצה להשתמש באגו לא במזון, לא במים, לא בפעולות כלשהן ולא יכול להתגבר על זה. כל מה שנשאר לי זה להעלות תפילה לכוח העליון, כדי שהוא יתקן אותי. וזוהי המשמעות של הבקשות שלי.

למצב של כפרה ומחילה אפשר להגיע בכל זמן, ללא התאמה בכלל לתאריך של יום כיפור בלוח השנה. זה קורה כשהכוח העליון מסוגל לבצע עליי תיקון. רק הוא יכול לעזור לי, ואילו אני בעצמי לא מסוגל לתקן את עצמי. אבל לבקש אני יכול.

הערה: כל מה שמתרחש בעולם הרוחני, הפוך לְמה שקיים בעולם הגשמי, כי אצלנו יום כיפור זה יום של עצב אוניברסלי, ולא של שמחה.

תשובתי: פעם המצב של "יום כיפור" הובן בצורה נכונה. אבל במשך אלפיים שנות גלות תרגמנו אותו להרגשות עצמיות, והתאמנו אליהן את היום הזה. למעשה, זהו מצב של שמחה, מפני שכל החגים זה שמחה.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 18.6.2015