קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הרצון שלנו ליהנות נחלק לשני חלקים: לחלק הלא מתוקן – האהבה העצמית, ולחלק המתוקן – האהבה לבורא או האהבה לזולת.
העלייה שלנו מהעולם הזה ועד לגמר התיקון, מתאפיינת בהגדלה הדרגתית של החלק המתוקן והקטנה של החלק הלא מתוקן בכל הרצונות של הנשמה שלנו, מ- 0 ועד 613 חלקיה.
אם אנחנו שרויים באהבה עצמית באופן מלא, בכל מאת האחוזים, ובכל זאת מדברים על האהבה לבורא, זה נקרא דת.
בני אדם אפילו לא תופסים שהם שרויים באהבה אגואיסטית, וזאת מפני שהגישה שלהם אינה ביקורתית, אין להם "קו שמאל".
אך ברגע ש"קו שמאל" מתגלה באדם, מתחילים להתעורר בו ספקות: האם יש בי אהבה לבורא או לא, האם אני אוהב את עצמי או את הזולת, האם נחוצה לי אהבה כזו או לא?
כל הבירורים מכוונים כלפי האדם עצמו וכלפי בני האדם האחרים. אך אם האדם אינו מקבל תמיכה מהסביבה, כדי לעבוד עם אותה ביקורת; אם הוא אינו משקיע בה כוחות ואינו מקבל ממנה תמיכה, אז התגלותו של "קו שמאל" פועלת לרעתו, והשאלות שמתעוררות בו זורקות אותו מהדרך הרוחנית לחיי השגרה הרגילים.
וזאת, מפני שהוא לא התאמץ ולא השקיע מספיק בכל האמצעים (בקשר עם הקבוצה) מתוך רצון להעלות בתוכו (לקבל מהם) את חשיבות המטרה הרוחנית, כדי שהיא תהיה מעל לכל (מעל למטרות האגואיסטיות הארציות).
רק סולם החשיבות של האדם קובע האם הוא יישאר בדרך הרוחנית או שמא יעזוב לכמה שנים או לכמה גלגולים ויחזור שוב לחיי השגרה.
האם קיימת בחיינו מטרה חשובה יותר מהמטרה הרוחנית? כל אחד מאיתנו צריך לענות על השאלה הזו ולהמשיך ולענות עליה תמיד.
ואם האדם לא יקבל תמיכה מהסביבה, אז יראה לו, שיש בחיים האלה דברים חשובים יותר מאשר האהבה לבורא: משפחה, קריירה, דעתם של קרוביו, והוא יתקע בדרך אל המטרה ויעמוד על מקומו, עד שהוא לא יקבל חומר דלק חדש – מהייסורים שיתגרשו עליו או מהשתוקקות להתקדם לרוחניות.
