טרגדיה בתל אביב 

הערה: בראש השנה האזרחית, נורו יריות בפאב ברחוב דיזינגוף בתל-אביב ושני בני אדם נהרגו. עד רגע זה הרוצח לא נתפס.

ההורים פוחדים לשלוח את הילדים לבית הספר והמורים בבתי הספר קיבלו אי-מייל עם הנחיה, להחזיר לילדים את הביטחון ואת הכוח, אך הם לא יודעים כיצד לעשות זאת. מדהים איך רוצח אחד יכול לשתק את החיים בעיר.

תשובתי: הכול תלוי במה שנעשה ובינתיים אנחנו לא עושים את מה שאנו צריכים לעשות. זה אפשרי לנטרל מחבלים, אבל השאלה היא איך לעשות שדבר כזה לא יחזור על עצמו מחר? כי אם ייצאו לעיר 30-50 רוצחים כאלה (ועבורם זו לא בעיה), אז אין צורך בשום מלחמה, כי כל החיים ייעצרו.

מלחמת גרילה היא תמיד יותר מפחידה ונוראית ממלחמה רגילה. אנחנו יודעים כמה נזק היא יכולה להסב לחיי התושבים ודווקא ממנה צריך לפחד, מפני שהצבא לא יעזור כאן. יתר על כן, האוכלוסייה לגמרי לא מוכנה אליה, צריך להכין אותם להגנה עצמית בתוך המדינה.

שאלה: האם יש מוצא מהמצב הזה?

תשובתי: הטקטיקה הכי פשוטה היא להעלות את רמת הביטחון של האנשים: מצד אחד, צריך לעבוד עם העם על חיבור טוב ביניהם, ומצד שני ליצור הגנה כדי לנטרל את האויבים.

זה נמצא בידיים שלנו, מפני שאנחנו אלו שמשפיעים על מצבם הפנימי של אויבינו. אנחנו צריכים להבין שהם מרגישים את זה, ואילו אנחנו לא רוצים להכיר בתפקיד שלנו, ולכן דוחים את החיבור בינינו ואת האפשרות והצורך בזה בעבודה עם היריבים שלנו, כדי לעשות מהם ידידים.

הבעיה היא שאין בינינו חיבור, ודווקא בדחייה שלנו זה מזה הם מוצאים פרצות לפעולות שלהם. לכן רק חיבור בינינו יכול לעזור להוציא אותם החוצה מתוכנו ולהוביל אותם לאותה המטרה שאנחנו הולכים אליה, חיבור טוב בין כל בני האדם.

שאלה: אנחנו לא צריכים סתם להוציא אותם מתוכנו, אלא להפוך אותם לידידים שלנו?

תשובתי: בוודאי, ולא רק אותם, אלא את העולם כולו. על ידי ההתנגשויות שלנו זה עם זה, אנחנו עושים מהם ומכל העולם אויבים, ואילו על ידי ההתקרבות הטובה בינינו, אנחנו נעשה מהם ומכל העולם ידידים.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "החדשות עם מיכאל לייטמן", 3.1.2016