"חותר משני הצדדים"

מתוך מאמרו של הרב"ש, "מי הוא הגורם לתפילה":

האדם צריך לומר: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי?". אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת קודש".

משמע שאנחנו חייבים להיות מוכנים תמיד לפנות אל הבורא עם בקשה, ובאופן קבוע לברר ולהביא אותה לידי דיוק, עד שהבקשה תיענה.

אלא אחר המעשה, שהאדם צריך להאמין בהשגחה פרטית, שלא שהאדם קורא לה', אלא הקב"ה קורא לאדם. נמצא שלא הסיבה להתקרבות באה מצד האדם, אלא מצד הבורא… לכן, אין לו להתפלל, עד שיתן מקודם תודה לה', בזה שה' קורא אותו, שיתקרב אליו.

בצורה כזאת אנחנו מציבים את עצמנו ישר באותו הקו שבו מתפשט האור אלינו, בכל דרגות ההתפשטות שלו. אם אני נזכר, אם אני מבין, מרגיש, נאחז במחשבה, שההתעוררות הרוחנית מגיעה אלי מהבורא, סימן שכבר יש לי קשר התחלתי שבעזרתו אני יכול לפנות חזרה לבורא עם הבקשה האישית שלי. להודות לכוח העליון על ההתעוררות שנשלחה על ידו, משמע להיכנס עימו למגע ראשוני, בכך שבחרתי מכל הכיוונים, "מתוך 360 מעלות" את הכיוון היחידי הנכון אל הבורא. הבחירה של הכיוון הזה, זו הפעולה הראשונה שאותה אנחנו מסוגלים לבצע.

משל לבן מלכים, שהיה חותר על אביו, ליטול ליטרא של זהב. והיה זה חותר מבפנים, וזה חותר מבחוץ – וגם אביו חפץ ליתנו, והיה חותר כנגדו כדי שימהר לקחתו.

כלומר, הבורא הוא הראשון שנותן לנו התעוררות, ואז בתוכנו נולדת התפילה. רק אז זו לא תהיה בקשה חסרת ערך, ובתוכנו יתגלה רצון אמיתי שבתשובה אליו יתנו לנו מלמעלה את כוח ההשפעה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 28.07.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
יש להודות על הרע כמו על הטוב
תבואו לדו שׂיח עם הבורא
סליחה, לא רציתי להעיר אותך!