קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הרב"ש, אגרת נ"ט: "אומר הזהר הקדוש, "כל חד וחד לפום מאי דמשער בליבא" (כל אחד ואחד לפי מה שמשער בליבו), באותו שיעור שורה עליו האור של הקדוש ברוך הוא על האדם. וזה נקרא בחינת אמונה."
מדובר כאן על דרגת ה"אדם", אשר מעריך בליבו את גדלות הבורא. במידה שאני רוכש את דרגת ההשתוות לבורא, מתגלה בתוכי האור העליון.
בהתחלה, כולנו נמצאים ברצון האגואיסטי, וזמן רב מניחים שהוא יאפשר לנו להשיג משהו. התקופה הזאת נקראת "שבע שנות שובע". לאחר מכן אנחנו מתחילים להבין, שבסופו של דבר האגו לא ייתן לנו כלום. ואז, מאוכזבים ממנו, אנו פונים לרצון להשפיע.
זאת כבר מהפיכה גדולה, "קם מלך חדש במצרים". במילים אחרות, הרצון האגואיסטי, שבו ראיתי את כל הטוב, עכשיו מרעיף עליי מכות. מה הן המכות הללו? אם נסתכל על העולם המודרני, הוא מלא בשפע לכולם. בדיוק כך, בני ישראל במצרים לא סבלו ממחסור, "בשר" היה להם די והותר. אז מה הבעיה? מה חסר? מה זה השלטון החדש הזה?
העניין הוא, שאני מתחיל להבין, להרגיש, שהאגו שלי זה לא אני. הוא מתחיל להיות בשבילי המלך האכזרי החדש. אני לא מזהה יותר את עצמי עימו, אני מחפש משהו מעליו, והוא מחזיק אותי חזק ולא נותן לי ללכת….
היום אפילו העניים חיים הרבה יותר טוב מאשר הרוב המכריע של האנשים מלפני מאתיים שנה. עובד פשוט משתמש בטובות, אשר בעבר היו נחלת מעטים. אבל הבעיה היא שרע לי, ואני לא יכול לעשות עם ההרגשה הזאת שום דבר.
ברגע שמרגישים את השלטון החדש הזה, אנחנו מתחילים לחפש הזדמנות לברוח, הרי בקיום כזה החיים מאבדים כל משמעות וטעם. אבל מתברר, שאי אפשר לברוח. אני שונא את החיים שלי, מרגיש את עצמי חסר אונים, מגולה, סגור בבית הסוהר. מכניסים אותי ל"פינה", דרך המשפחה, העבודה, החובות והצרכנות. מהלידה ועד המוות אני עבד, שמדמיין את עצמי חופשי, ובו זמנית כבר מגלה עול על צווארי.
אבל, ברצוני לברוח מהעבדות, אני מגלה שאלות עוד יותר קשות: "בשביל מה אני חי?", כבר לא מספקות אותי כל המשמעויות הפשוטות של העולם הזה עם הקיום "הבהמי" שלו, אני מעלה את מבטי מעלה, האם יש שם משהו?
ואז נפתחת לפניי ההזדמנות להתעלות מעל החיים הללו. אני מגיע להבנה ולהרגשה, שבאמת אנחנו חיים במציאות אחרת, והתפיסה הנוכחית היא פשוט לא אמיתית.
מכאן מתחילה העבודה, החיפוש, אשר הודות לו אנחנו מגלים, שכדי לפתוח את העיניים, לפתוח את הרגש לרווחה, לפתוח את הדלת אל החיים האמיתיים, ניתן רק דרך החיבור…
ישנו המבט האישי, הפרטי, ויש המבט הכללי, שעובר דרך החיבור הכללי. על ידי החיבור אנחנו נגלה תמונה שונה לחלוטין, אבל קשה מאוד להבחין בתמונה הזאת. הרי אני צריך לבטל את עצמי, למקד מחדש את תפיסת העולם שלי, את הגישה לחיים בצורה כזאת, כדי לראות את הכול דרך הקבוצה, דרך אוסף של אנשים שהדעות והרצונות שלהם הופכים בשבילי ל"זכוכית מגדלת", "עדשה", אשר בה אני רואה את המציאות.
זה מאוד לא פשוט להוריד את הראש ולהכיר בכך שהם גדולים, לאפשר להם לעצב לי את תמונת העולם שלי בתוך השכל ובתוך הרגש. אם אנחנו מבצעים את התרגילים הללו במידה מספקת, בהתאם לשיטה הקיימת, אז מגיעים לתוצאות, ומה שנקרא "מתפקחים", כלומר מבחינים במערכת הנוכחית, אשר בה אנו חיים, ובמערכת שהייתה נעלמת משדה הראייה שלי.
אם כן, התיקון ההתחלתי בשלב ההכנה מתחיל כאשר אני "מרכין את ראשי" בפני האחרים. ותחילת הביטול העצמי נקרא "יציאת מצרים". אם לפני זה, האגו הכניע אותי ומנע ממני את החיבור, כעת אני יוצא משליטתו, אני כבר מסוגל להתחבר. כך אני בורח מהאגו, מתנתק ממנו, נוטש אותו.
אבל בינתיים, זו רק בריחה. אחר כך אני עושה יותר ויותר מאמצים לביטול עצמי, ובזמן ה"קטנות", ב"ספירת העומר": אני קטן ורוצה רק להתחבר עם החברים, עוד ועוד בכל הכוח.
זה מה שאנחנו עוברים עכשיו. ואם נשתדל, נוכל להגיע לקבלת התורה, כלומר, למאור המחזיר למוטב. אפילו שאנחנו לא רואים כלום, לא מבינים, אבל משקיעים מאמצים, רוצים להתחבר מעל ה"פרעה", מעל כל מה שיש בתוכנו, אז משיגים את החיבור שבו מתגלה הבורא. וזה מה שנקרא "קבלת תורה".
אחר כך נמשיך את החיבור שלנו בפועל…
מתוך שיעור לפי אגרת של הרב"ש, 05.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
באגודה אחת
סיום קבוצתי או לחיצת החרצן מהדובדבן
הזדמנות שנייה לאלה שלא הספיקו לצאת
