חבר וחלל ריק

הרב"ש, "שלבי הסולם", 1985/86, מאמר מס' 21, "מעל הדעת": "ע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם. נמצא, שהוא מרוויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכוח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו."

אני מקנא בחברים קנאה טובה. אני לא רוצה שהם יהיו פחות ממני, אני רוצה בעצמי לעלות למדרגה שלהם. ובשביל זה אני צריך להתכלל בהם. אני לא מתחרה איתם בלימודים על בסיס של קנאה. אנחנו מדברים על תכונת ההשפעה, על התקרבות לבורא, ולכן אני חייב ללמוד מהחברים כיצד להיות עוד יותר משפיע. ואני לא אוכל להסתדר ללא ההתכללות בהם.

לכן, הקנאה הרוחנית היא הפוכה מהקנאה הגשמית. הקנאה הגשמית מכניסה ל"רשימה השחורה" את האנשים שבלעדיהם החיים שלי יוכלו להיות יותר שקטים, והקנאה הרוחנית דוחפת אותי להצטרף לאותם האנשים נגד הטבע והרצון שלי. אני צריך לתת להם "חיבוק" פנימי כדי שהם יעזרו לי לעלות לאותה המדרגה. לכן, הקנאה הרוחנית גורמת למאמץ פנימי גדול, שבזכותו אני הורס את האגו שלי והופך אותו ל"מנוף" להתקדמות.

יוצא, שהקנאה בקבוצה היא כוח חזק שבאה מהחבר שבו אני מקנא, הכוח שעוזר לי להתעלות מעל האגו שלי ולהתחבר עם החברים.

וחוץ מזה, אני זקוק לכוח של הקבוצה, לדעת הקבוצה, שיעזור לי להפוך את הפוטנציאל ההרסני של הקנאה למועיל.

הרי בהתחלה, הקנאה שלי לחבר כל כך נוראית שהיא דומה לשנאה. הוא מעורר בי הרגשה מאוד שלילית ורעה, מפני שאני מרגיש שהוא יותר ממני. בזה הוא פותח בחיסרון שלי חלל ריק, חיסרון, צורך במשהו. וכתוצאה מכך, אני מקנא בו, שונא אותו, מפני שהוא יותר טוב, יש לו תוספת שאין לי.

בצורה כזו, החבר מעצב בי חיסרון ודוחף אותי להתקדמות, רק אם אני משתמש נכון בחיסרון החדש שלי. כיצד להפוך אותו להשפעה, למילוי הנכון, כמו אצל החבר?

קודם כל, חייבת להיות בינינו איזו מין דבקות, קרבה, חיבור. אחרת אני לא אראה בו כלום, ולא יהיה במה לקנא. לכן אנחנו נקראים חברים, כי אנו קשורים אחד לשני.

וחוץ מזה, אני חייב לזהות בו את אותה התוספת שחסרה בי. כך מתעצב בי חיסרון חזק ואני שומר עליו. מאוד חשוב לא למחוק את התוספת שלו ואת החיסרון החדש שלי, אלא להיפך, להתחיל לעבוד עליו, כדי שהחיסרון הזה יהיה כמו אצל החבר.

כל זה מתממש על ידי דעת החברה. בלעדיה אי אפשר, כמו כן בלי החבר. שני הגורמים הללו משפיעים עליי ומשחקים תפקיד מכריע בהתקדמות.

ככלל, אני מרגיש קנאה כלפי חברים בודדים ולא כלפי הקבוצה כולה, כי הקבוצה "מטושטשת" בתפיסה שלי ואינה מכוונת בדיוק נגד האגו שלי כך, שאני יכול לכוון את עצמי לאיזו תכונה מסוימת.

ומכאן והלאה אני מבצע פעולות שאני מסוגל לבצע ואז, האור, הבורא, משלים את מה שהתחלתי. האור תמיד מסיים את המאמצים שלנו.

מתוך שיעור בנושא "הכנה לכנס בסנט פטרבורג" ,07.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אני מקנא, משמע אני גדל
תקנאו יותר
קנאה זה לא פגם