דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / ורק הגיבורים שבהם יכנסו להיכל המלך…

ורק הגיבורים שבהם יכנסו להיכל המלך…

בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות: "ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך…"

שאלה: מהי "מידת הסבלנות"?

תשובתי: האדם מגיע לחכמת הקבלה כשהוא בוער מחוסר סבלנות להשיג את הכול עכשיו ומייד. כשאינו מצליח בכך, הוא מתחיל לכעוס על עצמו, על הבורא ועל כל העולם. כך בא ליד ביטוי הרצון האגואיסטי הבריא והחזק שלו, שמבין שאין לו שום סיכוי למלא את עצמו, בגלל ההופכיות המוחלטת שלו למקור המילוי.

מידת הסבלנות מתייצבת באדם כשהוא מתחיל להבין מהי הדרך הרוחנית, מכיר בנחיצות של כל שלב ושלב שלה ואוסף, כמו בפינצטה, את כל ההתרשמויות שהוא צבר, כשהוא מבין שבלעדיהן לא יוכל להרכיב את ה"לגו" של נשמתו. הרי נשמתו של האדם כוללת בתוכה אלפי פרטים שונים, שצריך לעבד כל אחד מהם ולכן אי אפשר לדלג על שלב כלשהו.

בעל הסולם כותב שדווקא מי שצועד במשך זמן רב יותר אל התיקונים, מרוויח יותר, מפני שהוא עורך בירורים עמוקים יותר. הרי הנשמה הכללית שלנו היא לא סתם פאזל דו-מימדי אלא מרקם מסובך, שמתפשט לעומק לכל הכיוונים, היות וכל נשמה צריכה לכלול בתוכה את כל הנשמות.

זהו מרחב רוחני רב-מימדי שבו האדם מחובר בגופו עם כל נשמה כאילו אין עוד אף אחד חוץ ממנה. ולכן האדם צריך לעשות בירורים גדולים מאוד.

אז מידת הסבלנות היא לא מידת האיפוק שלך, או להיפך, חוסר הסבלנות. הבורא הוא חוק הטבע שאינו משתנה ולא יעזור לך דבר. הרי אתה יכול לצעוק כמה שיתחשק לך על איזושהי מכונה שאינך מצליח להפעיל, אך שום דבר לא ישתנה.

מידת הסבלנות זה כשהאדם משתדל, בעזרת הסביבה, לרכוש את הגישה הנכונה להתקדמות הרוחנית שלו. במילים אחרות, עד שכולנו נתאחד, הכלי (הרצון) שלנו לא יהיה שלם ולא נוכל להיכנס להיכל הבורא. אנחנו צריכים להשיג את מידת הרצון המינימלית, מה שנקרא "סאה". ובשביל זה צריך סבלנות.

אתה צריך כל הזמן לפנות לקבוצה ולבקש ממנה תמיכה, ללמוד את הסבלנות מהאחרים. זה רק נקרא "סבלנות", אך למעשה זוהי התכללות הדדית באחרים.

סבלנות זה כשידוע לי שלא ארכוש את הרוחניות לפני האחרים. אני צריך לעבוד יחד איתם, לקדם אותם, ואני אהיה האחרון שייכנס לעולם הרוחני. דווקא הידיעה שאני האחרון היא שנקראת מידת הסבלנות. זוהי תכונה מאוד חשובה שנובעת מכך שאין כלום מלבד הכלי (הרצון) האחד והאור, ואני רק מעורר אותם לאיחוד.

כלומר, כשכולם משתוקקים לעלות להר, להיכל המלך, אינני רץ לפני כולם, אלא אני דוחף את כולם מאחור. אני האחרון. ואם אני מוכן לכך, זה אומר שיש לי את מידת הסבלנות. אם אני עוזר לכולם, אז אחרי שהם יתוקנו, גם אני אתוקן.

אף אחד אינו יכול להשיג את התיקון לפני הסביבה שלו. זה נקרא שהאדם אינו יכול להרים את עצמו למעלה מהעיגול שלו. הרי זוהי מערכת שלמה שכל החלקים בה משתפים פעולה זה עם זה. אז כיצד יכול להיות בה חלק אחד מתוקן וחלק שאינו מתוקן?

לכן, ככל שהאדם משתוקק יותר להעלות את הסביבה שלו, כך הוא יותר מתעלה בעצמו. רק גישה כזאת מביאה להצלחה.

יתר על כן, מידת הסבלנות של האדם נמדדת לפי היכולת שלו לקחת את הייסורים מכך שהוא מוכרח לצמצם את עצמו, ולהפוך אותם להשפעה ותענוג. ואז אותה מידת הסבלנות ש"עמדה" בזמן העבודה הזאת, הופכת לכלי (רצון) גדול.

הרי כל חוסר הסבלנות הוא ביטוי אמיתי של האגו ה"בוער", שרוצה למלא את עצמו ושונא את כל מה שמפריע לו להשיג את המילוי. ומידת הסבלנות של האדם כביכול מרסנת את האגו הזה, מתקנת אותו ומהווה את הקריטריון להתקדמות הרוחנית של האדם.

בסופו של דבר, מידת הסבלנות היא אותם הכלים (הרצונות) הלא מתוקנים שמפרידים ביני לבין הבורא. הרי דווקא בהם אני מרגיש את חוסר הסבלנות.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 25.02.2011

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest