התפתחות רוחנית: יניקה

כנס WE! העולמי בניו-ג'רזי, שיעור מס' 3

האדם גדל בקבוצה, כמו ברחם אימו, ועכשיו הפך ליותר עצמאי ביחס אליה. הוא נכנס לתקופה בת שנתיים של "יניקה" ומתחיל ליצור קשר הכרתי יותר עם הקבוצה. הוא מפעיל את השכל והרגש באופן עצמאי, האגואיזם שלו ממשיך לגדול, והאדם לסירוגין מתחבר עם החברים ומתנתק מהם, שוב ושוב, בדומה לתינוק שנצמד לחזה אימו.

זוהי כבר מדרגה גבוהה יותר של חיבור. כאן האדם מקבל מהקבוצה אורות רוחניים גדולים יותר, אורות החסדים, שנקראים גם "חלב אֵם". האורות האלה הופכים בתוכו ל"דם ובשר".

כך האדם גדל, מחזק את הקשר עם הקבוצה ורוכש עצמאות גדולה יותר. העצמאות הזאת מתבטאת בכך שהוא יותר ויותר מנטרל את עצמו, מעריך את הקבוצה ומסכים איתה, כשהוא מתמזג איתה יותר ויותר חזק, לפי מידת גדילת האגואיזם שלו.

אחר כך באים שלבים חדשים, אנלוגיים להתבגרות בעולם שלנו עד גיל שש, תשע, שלוש עשרה, עשרים, שבעים וכן הלאה.

ותמיד, לאורך כל החיים הרוחניים שלו, האדם מתמזג יותר ויותר חזק עם הקבוצה, ובכך הופך ליותר עצמאי. הם כביכול גדֵלים זה מול זה, עד שהם נעשים דומים זה לזה לחלוטין. וזהו גמר התיקון של האדם.

אם כן, אין לנו שום בחירה חופשית, איננו יכולים לרשום על חשבוננו אף לא פעולה אחת שלנו, חוץ מהקשר הנכון עם הקבוצה. אם היינו מעבירים את העולם הזה דרך מסנן רוחני, שמסנן את כל מה שלא שייך אלינו, ומעביר רק את מה שעשינו ורכשנו, מה שהשגנו בעצמנו, אז מכל המעשים שלנו היה נשאר רק דבר אחד: החיבור עם הקבוצה.

אנחנו לומדים על שבירת הכלים הרוחניים, שנעשתה בכוונה, כדי שבעולם שלנו נהיה כאלה מפורדים, רחוקים זה מזה, שונאים זה את זה. זה מאפשר לנו להיתקן. הרי כאן אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו: עד לאיזו מידה אנחנו מקבלים עזרה מהחברים ועוזרים להם, עד לאיזו מידה אנחנו מגיעים מהפעולות החיצוניות לפנימיות, עד לאיזו מידה הלב שלנו מסוגל להזדהות עם הרצונות של האחרים.

אנחנו צריכים להתחבר בנקודות שבלב. הרי הן הדבר היחיד שיש לנו מהעולם הרוחני. ולכן בעל הסולם כותב במאמר "החירות", שהאדם שמשתדל ללא לאות להתחבר עוד יותר חזק עם הסביבה המתאימה, שאליה הביא אותו הבורא, ראוי לשבח ושכר. רק בזה תלוי כל העתיד הטוב שלו.

וכאן ישנה עוד בעיה אחת: האם הקבוצה הזאת מתאימה לי? האם היא מספיק גבוהה וחכמה? האם לא יהיו סיבוכים בזמן הלידה הרוחנית שלי? האם לא תהיה הפלה?

גם זה תלוי רק בי. אם אני מצטרף ונצמד לסביבה, שיש לה לפחות רצון קטן לצאת לעולם הרוחני, זה בהחלט מספיק. כל השאר תלוי בי. אם אני משתדל לחדור פנימה ולראות את הנקודות שבלב של החברים, שמולחמים שם בפנים לגוף אחד, אז אני אשיג את עולם אין-סוף.

נראה לנו שאנחנו קטנים, שפלים, אגואיסטיים. למעשה, איננו יודעים שום דבר בוודאות, איננו מבינים ואיננו מרגישים דבר. אולם עמוק בפנים אנחנו מחוברים ושורים במצב המושלם.

ולכן, אם פיזית קיימת קבוצה שמאפשרת לאדם להצטרף אליה, זה מספיק. כל השאר תלוי במידה שבה הוא יצליח לשקוע בתוכה ולמצוא בפנים את החיבור האמיתי.

מתוך שיעור מס' 3 בכנס ניו-ג'רזי, 01.04.2011

ידיעות קודמות בנושא:
התפתחות רוחנית: עיבור והיווצרות
הרצאה בבית "קבלה לעם" בנושא "להיות אדם", 22.03.11
איפה הוא – החופש?