קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב: "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה":
"נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה – זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעמ"נ להשפיע".
אם מעל כל מצבי הרוח האדם נמצא בשמחה, זה סימן שהוא כבר התנתק מהרצון לקבל שלו ויכול להתקדם.
בזה תמיד טמונה הבדיקה שלנו: האם אנחנו שקועים בתוך הרצון לקבל או שאנחנו יכולים במקצת להתעלות מעליו? האדם לא מבקש מצב רוח טוב כדי להמשיך את העבודה, ההיפך, הוא מרוצה מהחושך, ממצב רוח רע ומבלבול. מעל כל זה הוא מוכן לאיזה מאמץ קטן.
לא משנה באיזה מצב אנחנו נמצאים, אנחנו לא מעניקים לו חשיבות מכרעת אלא מתעלים מעליו.
אם בהרגשת כלי הקבלה המצב נראה רע ומעליו אני מסוגל לעבוד בהשפעה, באיחוד ובאהבת חברים, זה סימן בטוח שאני במסלול הנכון.
להרגיש את החושך בכלי הקבלה ומעליהם, אפילו במאמץ הקטן ביותר, להשתוקק לקשר, להשפעה – בכך טמונה כל העבודה שלנו.
ולכן אנחנו צריכים לבצע תרגילים מתאימים, לשחק במשחקים מלמדים.
כמובן שלתלמיד חדש בכלל לא קל במהלך השנים ראשונות, אך לאחר מכן הוא מתחיל להרגיש בתוכו את הפער בין ההרגשה לבין הכוונה שלו, כלומר בין שתי המערכות השונות.
פעם טוב לו ופעם רע לו והוא מבין שזה לא חשוב, שצריך לעבוד רק מעל ההרגשות האלו והן פעם אחר פעם יעניקו לו פרטים שונים של תפיסת המציאות הדרושים בדרך להיכרות עם צורות השגחת הבורא. כל ההרגשות – הטובות והרעות – הוא מקבל כהטבה, כדי להתעלות מעליהן וכל הזמן להחזיק את הכיוון למטרה.
את המאמצים האלו צריך להשקיע כל הזמן כשאנחנו משתדלים שהאנרגיה של העלייה שמאפשרת להשתמש בצורה רציונלית בזמן ובאמצעים, תישמר גם בירידה. נכון, זה קשה מאוד, אבל צריכים לפחות להשתדל. כך אנחנו מתנתקים בהדרגה מכלי הקבלה ועוברים לעבודה אחרת, כשאנחנו חיים כבר בכוונה ולא בהרגשה.
ידיעות קודמות בנושא:
מפתח לשמחה
נקודת ההתעלות מעל עצמי
לחיות בכוונה
