קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מצד אחד, אני צריך לתקן את היחס שלי לחברים, לא משנה מה אני מרגיש מצידם ביחס אליי, גם אם נראה לי שהם שונאים אותי. אולם מצד שני, אני לא יכול לשאוף לתיקון, עד שאני לא אקבל תמיכה וערבות מהחברים. איך הדברים האלה מסתדרים?
תשובה: צריך לראות את המציאות בצורה כזאת: יש "מלכות דאין סוף", והיא כולה, זה אני.
ה"מלכות" מתחלקת לשני חלקים: חלק אחד מורגש בי כאני, ואת החלק השני אני מרגיש מחוצה לי. אך למעשה, אלה הם ה"כלים", הרצונות החיצוניים שלי, הקרובים והרחוקים, שמרכיבים מערכת יחסים שלמה בינם לבין עצמם, וגם ביני לביניהם. כל המערכת, שנראית לי כ"אני" ו"הם", היא למעשה אני. כל זה ביחד, הוא שלי. אבל בשלב הזה אני צריך לראות את התמונה ככפולה: את החלק שלי, ואת החלק ההפוך, המנוגד לי.
וחוץ מזה, יש בורא שבנה את המצב הזה. לשם מה? כדי לפתח לי רגש ושכל. הרי, הם נפתחים רק באמצעות העבודה בינינו, כלומר, ביני לבין הזולת.
אם תמונת המצב כולה הייתה מצטיירת בי, אני הייתי נמצא מתחת לדרגת הדומם. הרי, אפילו הדומם מרגיש את הסביבה, ואני הייתי רק נקודה של "חומר" קדמוני. הייתי עוד יותר רחוק מדרגת הצומח שמרגיש את הסביבה עוד יותר חזק, בולע, סופג ופולט חומרים, מתרבה, בקיצור, חי, אף שמשלם על זה על ידי מותו. והדבר הזה רלוונטי עוד יותר לגבי דרגות החי וה"מדבר". אנשים כבר לא סתם משתפים פעולה, הם מתגברים על מרחקים אדירים, ממציאים אמצעי תקשורת חדשים, עושים מאמצים עליונים כדי להתעלות מעל הזמן והמקום.
לכן, הכול נמדד על ידי כוחו של הקשר בין יצור זה או אחר וסביבתו. העוצמה של ההתפתחות שלנו תלויה בכמות ובקיבולת של הקשרים בינינו, במילים אחרות, בתלות ההדדית, הערבות ההדדית, והאינטגרליות שמתגלה בכל העולם.
לא ניתן להגיע לבורא אם אני לא רואה שכולם הפוכים ממני ומנוגדים לי, שנואים עליי ושונאים אותי. ובכל פרט קטן אני צריך להתעלות מעל הגישה השטחית שאני רגיל אליה, לרמה גבוהה יותר. אני צריך לבקש עזרה מהבורא, ולבנות תמיכה בקבוצה על ידי כך שאני מתאר אותה לעצמי כחלק ממני.
למעשה, כל העולם, כל האנשים, בעלי החיים והצמחים, כל הטבע הדומם, כל היקום כולו – זו הנשמה שלי. אבל אני נפרד ממנה על ידי אותו הכוח של הדמיון שהבורא הכניס בי, ולכן אני לא יכול לראות את הקִרבה בינינו. זה יותר מדי בשבילי.
אבל המקובלים מציעים לי להשתמש בקבוצה, בחלק קטן מהעולם שאני יכול לדמיין כנשמתי. זה אומר שאני צריך להידבק לחבריי בליבי, להתאחד עימם ולהחזיר את אותם ה"כלים", הרצונות לתוכי, בניגוד לכוח הדמיון שמצייר אותם מחוצה לי.
כמובן, איני יכול לעשות זאת לבד – כאן נדרש האור העליון. הוא ניתק אותי מה"כלים" האלה, אז שיתקן את ה"ראיה" שלי עכשיו, ויהפוך אותה בחזרה פנימה. ואז אני ארגיש שאני מחזיר לעצמי את נשמתי. אני שוקע בתוך החברים, נמס בהם, או חובק אותם ומכניס אותם פנימה, לא משנה איך להגיד. הדבר העיקרי הוא לגרום לזה לקרות – לאיחוד, האחדות, הערבות. כשאני מתאמץ בבניית הקשר בינינו, אני באותה המידה ארגיש מה שמרגישים בנשמה, גילוי הבורא …
באשר לתקופה הנוכחית: בזמנינו, קבוצה קטנה אינה מספיקה. אנחנו צריכים להתחבר עם הקבוצות שמפוזרות ברחבי העולם, ולאחר מכן, עם העולם כולו. זאת המשימה שקיבלנו.
למעשה, הדור הנוכחי כבר מוכן, והוא נועד לתקן את כל הנשמה המשותפת כולה. זה ברור בעקבות המשבר העולמי, מתוך ההתעוררות של האנשים והמשיכה לתיקון בכל מיני מקומות.
אבל הדבר החשוב ביותר שצריך להבין הוא, שהקבוצה היא הנשמה. על אף שלמעשה, הנשמה כוללת את כל הרמות, כל ה"עולמות", ה"מלכות" של "עולם אין סוף", אבל עכשיו בואו נתמקד לפחות בעצמינו, בחברי הקבוצה.
חבר הוא זה שעובד יחד איתי, ורוצה כמוני להגיע לאחדות, כך שלא יישאר בינינו אף חריץ אחד, שום פירוד, כלום. דווקא בצורה כזאת אנחנו חייבים להגדיר ולסמן את הגבולות של הקבוצה.
במקרה זה, אם יש בעולם מאות אלפים של תומכים שלנו, הקבוצה העולמית יכולה למנות רק כמה מאות אנשים, אלה שמבינים את הרעיון, עובדים עליו ללא ערעור, ומשתמשים בהתנגדות הטבעית שלהם כדי ליצור קשר חזק עוד יותר. הרי, בכל דבר מסתתר ההיפוך שלו, שמאפשר לו לבסס את עצמו. לכן, אנחנו צריכים לשמוח בפגמים שמתגלים, הרי, מעליהם תתגלה האהבה.
מי שמסוגל ומוכן לעבוד בצורה כזאת, הוא נקרא "חבר". והשאר, הם בינתיים "צופים"… כמובן, אני לא מזלזל באף אחד, שכל אחד יבדוק היכן הוא נמצא.
מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הקבוצה היא תוספת של צבע ונפח
להתגבר על השקר העצמי
איסוף החלקים של תפיסת המציאות
