השופר שלנו זה האיחוד

שאלה: האם כדאי לעורר את הגאווה של הישראלים, בכך שנסביר להם שהם יכולים להראות לכל העולם דגם של החברה העתידית?

תשובתי: הגאווה יכולה להיות רק מהייעוד שלנו, על כך שנבחרתי לשרת את העולם. במקום גאווה אגואיסטית פשוטה כאן מסתתרים שני ניגודים, ובסופו של דבר, אני גאה בשליחות הרוחנית שלי אם באמת אני מממש אותה. ללא המימוש, אין לי שום סיבה לגאווה. רק אם אני מתגבר על עצמי, אם אני עושה מאמצים כדי להגיש לעולם את שיטת התיקון והוא מצטרף אליה, הולך קדימה ומתקרב לבורא, אז אני גאה בזה שהייתי האמצעי של הבורא, כלי נאמן בידיים שלו.

אבל אם אני לא מממש את הבחירה החופשית, בזה שמכריע את כל העולם לכף זכות ומעביר אותו לדרך התפתחות מזורזת, אז גם אין לי במה להתגאות. בכללות, הגאווה שלי יכולה להיות מותנית רק בזה שאני מכוון את הלב שלי בדרך של הבורא ומתעלה מעל לאגו.

לכן, אי אפשר לעורר את העם היהודי על ידי קריאות לשיתוף פעולה: "בואו נהפוך לדוגמה עבור כולם!". אנחנו צריכים לפנות לאנשים בכל מיני האופנים, בהתאם לזמן הנכון. למשל עכשיו, המצב הופך למצב חירום, ולאחר הבעיה הזאת יבואו אחרות. לא יהיה יותר רוגע, העולם כבר נכנס למסלול מסוים.

ולכן, בזה שמעוררים את העם, אנחנו צריכים להבין שהפעולה בכל זאת צריכה לבוא מאיתנו. אם אנחנו נתחבר ונתגבש לאחד שלם, לכוח אחד, אז באותה מידה יהיה נוכח בפנים הכוח העליון. ואז כל פנייה שלנו אל העם תתברר כמועילה. אבל אם בפנים אנחנו לא נהיה מאוחדים, אז שום הפצה לא תעזור, אפילו שאנחנו "נפתח באש של תותחים כבדים".

לכן, אנחנו שמים דגש על האיחוד שלנו, ורק 10% מקדישים לעבודה חיצונית. ודאי שחייבים בכל הכוח להרחיב את הנוכחות שלנו באינטרנט, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, ובכל זאת, ללא החיבור הפנימי זה לא יעבוד. אנשים לא יבינו, לא ירגישו לעומק, ידחו את המסר שלנו. אבל אם בפנים יהיה הכוח העליון, אז הם ירגישו שיש בזה משהו. אך אחד לא ילעג, כמו שאף אחד לא לועג ל"שולחנות עגולים" שאותם אנחנו עורכים. מעטים שדוחים אותם על הסף, דווקא מפני שבזה באמת מסתתר החיבור.

אבל לצורך פנייה רחבה לכל העם עלינו להתלכד ולהתחבר הרבה יותר חזק.

מתוך שיעור על עיתון "האומה", 13.08.2012

ידיעות קודמות בנושא:
גורלו של עם נקבע מסביב ל"שולחן עגול"
עם שאינו קיים
איחוד עבור כולם