קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הערה: מילואימניקים שנלחמו ברצועת עזה מדברים על הקושי לחזור לשגרה בעורף. הם אומרים "אני מרגיש לא נוח ליהנות מדברים, או לשמוח. יש תחושה של אבן על הלב. אישית, הייתי מאוד שמח להילחם עכשיו. אני מרגיש שזה יותר בריא לנפש מאשר השגרה הנוכחית. הבית שחזרתי אליו הוא לא אותו הבית. אתה הולך ברחוב כאחד האדם ומרגיש משונה".
תגובתי: כן, השגרה בעורף חסרת צבע, חסרת חיים, חסרת ערכים, לעומת החוויה בשדה הקרב. החיים בעורף מרגישים חסרי טעם.
שאלה: מה יש בשדה הקרב שאין פה?
תשובתי: בגלל סכנת החיים שאתה מרגיש שם, אתה מרגיש את החיים בצורה הרבה יותר חדה ובולטת. כמו כן, בשדה הקרב כל אדם הוא חבר שלך, מוכן באמת לחזק אותך, להחזיק אותך ולתמוך בך, וגם אתה מרגיש כך כלפיו. וכאן אין הרגשה כזו, וזה הבדל עצום. מה הטעם בחיים אם אנחנו לא מרגישים שאנחנו קרובים לחברים שלנו? אין בשביל מה לחיות, וזה בדיוק מה שהם כותבים. לכן אני מבין אותם שהם לא רוצים לחזור לפה.
שאלה: שמעתי שאמרת שהלוחמים מרגישים ביניהם ממש כוח עליון, למה התכוונת?
תשובתי: כשהם נמצאים פנים אל פנים מול האויב, בסכנת חיים, הם מרגישים שזה מקרב אותם לכוח העליון. הם מרגישים שאם אתה לא בוטח בכוח העליון, אם אתה לא בוטח בחברים שלידך, אתה לא יכול לשרוד. מתוך ההרגשה הזו יש להם מתווספים להם כוחות גדולים מאוד שעל ידם הם זוכים להצלחה.
שאלה: מה מייצרת ההרגשה שיש לך על מי לסמוך? איזה שדה ההרגשה הזו מייצרת ביניהם?
תשובתי: ההרגשה הזו מייצרת שדה של אהבה, ביטחון, תמיכה הדדית. הרגשה שאין כאן בעורף
שאלה: איפה זה נוגע בבן אדם בפנים? באיזו נקודה?
תשובתי: בתוך הלב, במקום שבו החיים מתקשרים למקרים של מוות, במקום שבו מתוך שנאה, או לפחות אדישות לזולת, האדם הופך להיות לקרוב לזולת.
