הצרות שלנו הן צלצולו של השעון המעורר

שאלה: כשאנחנו מכירים את הרע, אנחנו צריכים למשוך אור לתיקונו. כיצד לעשות זאת? מהם השלבים של התהליך? מה אני אומר לעצמי?

תשובתי: אינך צריך לומר לעצמך כלום. רק תבין, שאת האור הזה אנחנו מושכים בקבוצה, כשאנחנו לומדים יחד, במטרה שהוא יבוא ויחבר אותנו, בהשפעה הדדית, בחיבור הדדי, באהבה הדדית. בכך אנחנו מממשים את הרצון להשפיע שלנו. אנחנו, לכל הפחות, רוצים להשיג איחוד בינינו, רוצים לתקן את הרצון, את הכלי.

אם כבר תיקנו אותו והחיבור שורה בינינו, אז אנחנו רוצים שהכלי הזה יקבל את צורת ההשפעה. במילים אחרות, אנחנו דואגים לכך שצורת הבורא תתלבש בנו. כך האור מתלבש בנברא.

הכול מסתכם באיחוד הרצונות המפורדים, שנראים לי כל כך רחוקים זה מזה. אם אני מסוגל להתחבר עם הקבוצה ולהשיג שם את העולם הרוחני, זה מצוין. אם כי, כמובן, זו עדיין לא כל המציאות הרוחנית. השלמות הרוחנית שלי, גמר התיקון שלי, יהיה כאשר כל תושבי העולם, כולל הטבע הדומם, הצומח והחי, יתחברו בתוכי כחלקים של הגוף שלי. הרי למעשה כולם שייכים לי, ועל אף שמקודם הם היו נראים לי כזרים, כחיצוניים, כשנואים וכדוחים, זה היה כתוצאה מהעיוורון שלי.

כל המימוש מסתכם באיחוד, בערבות בינינו. בדיוק על זה מדברים כל המאמרים של בעל הסולם: "מתן תורה", "הערבות", "מאמר החרות", "השלום" ו"השלום בעולם". בעל הסולם מסביר, שהביצוע והמימוש אפשריים רק בחיבור. ולכן נאמר, "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

אל תרד מאותו המקום היחיד, שבו אתה יכול לממש את הרצון הרוחני. המקום הזה נמצא בקשר ההדדי בינינו. אף אחד אינו מרגיש את הרוחניות בתוכו. הרצון הפנימי שבלב שלי מכוון דווקא לאיחוד שלנו. והמימוש שלו תלוי במידה שבה אוכל לקרב לעצמי, להכניס לתוכי את החברים ואת כל העולם. בכך אני יוצר את הכלי שלי לקבלת האור. רק באהבה ובחיבור אנחנו משיגים את הרוחניות.

והערבות, זו ההגדרה הנכונה של החיבור. ערבות פירושה, שאתה ואני חשובים עבורי באותה המידה, ללא כל הבדלים, כמו שלם אחד, בצורה מלאה.

ידיעות קודמות בנושא:
לשרת את העולם
ערבות כתנאי לחיים
עסקת חבילה עם האור