הפסיפס של נשמתי

במציאות הנוכחית שלנו אני מרגיש את האני, את הקרובים, את הקבוצה שלי, את שאר הקבוצות, את המדינה ואת העולם, שזה תואם לחמשת דרגות העביות ("עומק" הרצון), מדרגת שורש ועד דרגה ד'. בכללות, המציאות הזאת היא הנשמה, או במילים אחרות, הרצון לקבל, רק שהוא מתוקן. עכשיו הוא שבור לחלקים, אבל על ידי תיקון הקשר ביניהם, אני מחזיר אותו למבנה אחד, לרצון אחד, ל"מלכות דאין סוף" (∞). ואז, "אור אין סוף" או הבורא (נרנח"י), ממלא את הנשמה הזאת.

הפסיפס של נשמתי

אין יותר שום דבר, ורק על זה מדברת חכמת הקבלה, על התיקונים של הרצונות שנראים לי מרוחקים ממני במידה זו או אחרת. כך יצרו עבורי תמונה חיצונית דמיונית, קבוצת חברים, ואני צריך לקרב אליי כל אחד מהם. זו היא העבודה.

מדובר על הנשמה שלי, על הכלי הרוחני הנצחי שלי שבו אני קיים. אז האם אני רוצה גם הלאה להרגיש רק את הקיום הגשמי שלי במה שאני עכשיו? בתוך ה"אני" הזה? אם אני רוצה לצאת החוצה, להתחיל בתיקון של הנשמה שלי, לספח אותה אליי, לחבר אותה, לחיות בה, אז אני צריך ללקט את החלקים האלו יחד. והחלקים האלה נמצאים בכל אחד. וכך אני עובד, בזה שמתגבר על האגו שלי כדי להתחבר עם החברים, עם חלקי הנשמה שלי.

אני מתעלם מהדמות החיצונית שלהם, כלומר לא רואה את הפרצופים, אלא דווקא את חלקי הנשמה. כל הצורה החיצונית מנוטרלת על ידי זה שאני עובד על אהבה במקום שנאה.

מתוך שיעור על המאמר "השלום בעולם" של בעל הסולם, 25.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
פסיפס של "מלכות" תחת אחריותי
איסוף החלקים של תפיסת המציאות
נשמה אחת לכולם

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest