העשיר והעני

בעל הסולם, "מתן תורה" (גרסה מקוצרת): "בדומה, לעשיר שרוצה הכול לתת לחברו העני, אבל לא יכול לתקן את הבושה שלו, אלא העני בעצמו ע"י יגיעתו מתקן את הבושה ונעשה כמו חברו העשיר".

כדי שהם יהפכו להיות דומים, הם צריכים לכסות את התהום שפעורה ביניהם. ואם אחד מהם מושלם, אז הקרע צריך להיות מתוקן על ידי השני. מבלי שהעני יעשה זאת בעצמו, הוא לא ירגיש שהוא הרוויח משהו.

ולכן דרושה הבושה, שנובעת מהפער בין הנברא לבורא. ואת הבושה הזאת, בכל גובהה, אנחנו חייבים לתקן. בכך הנברא משתווה לבורא, או במילים אחרות, נדבק בו, ושניהם הופכים להיות כאחד.

העני מקבל את הכול רק למען העשיר. כי רק כך אפשר לגרום לו הנאה. אחרת העשיר יצטער ויסבול. זה נקרא "צער השכינה". הבורא מרגיש את הייסורים שלנו הרבה יותר מאיתנו. כי כל אחד מאיתנו מנותק מהאחרים, ואילו בעולם אין-סוף מורגש עד כמה כל אחד מקלקל את האחידות, וזה גורם ייסורים גדולים לשכינה.

לכן, אם האדם מרגיש, לפחות במקצת, את צער השכינה, הוא מתחיל להבין שהיא סובלת בגללו. ואז הוא רואה שניתן להשתמש באהבה שלה כדי לפעול. בדומה לעני, הוא יכול להשתמש בצורה נכונה ביחס של העשיר, באהבה שלו. הרי הייסורים של העשיר הם גדולים מאוד. בעל הסולם כתב על כך במאמר הראשון בספר "שמעתי", "אין עוד מלבדו": "ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי".

האדם משתמש בצורה נכונה באהבה של הבורא אליו ובצער שלו. הוא מקבל מהבורא הכול, ובכך הוא משפיע לבורא וממלא אותו בתענוג. ואז האדם מגלה כלפי הבורא את אותה האהבה שבה הבורא אוהב אותו. וזוהי מטרת הבריאה – אהבה לבורא, שבזכותה אנחנו מגיעים להשתוות הצורה, כמו העשיר והעני.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מתן תורה", 06.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
ים של שכינה
הבושה כאמצעי לתיקון
צער על "שכינתא בגלותא"