דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / העולם יימשך אחרי הקבוצה

העולם יימשך אחרי הקבוצה

שאלה: איך אני מסתכל דרך הקבוצה על העולם?

תשובתי: הבעיה שלנו היא שהרגשה אנחנו לא יכולים למסור זה לזה. וזה דבר רגשי.

תאר לעצמך: אין שום דבר חוץ מרצון. אנחנו לומדים שהבורא ברא רצון, ד' בחינות דאור ישר, ולאחר מכן  הרצון נשבר. כך נוצר "העולם הזה". מה זה העולם הזה? מה שאותו רצון מרגיש בחלקיו השבורים, המפורדים, המנוגדים, השונאים זה את זה.

זה אותו רצון, רק שהוא שבור. והדומם, הצומח, החי והאדם שאנחנו מרגישים כאן במציאות שלנו, הם אותו הרצון השבור. "החומר הגשמי" הוא הרצון שיש לו כוונה אינסטינקטיבית על מנת לקבל. ולכן אנחנו צריכים לייצב לעצמנו איזושהי תפיסת מציאות אמיתית, ולא שקרית. העניין הוא לא בכך שהיא מדומה או לא מדומה. אם אני יודע שהיא מדומה, זה כבר בסדר. העיקר זה שלא אהיה באשליה של העולם החיצוני.

אנחנו מרגישים את הדומם, הצומח, החי והאדם, ואנחנו מרגישים אותם בצורה שבורה. זאת המציאות במדרגה התחתונה ביותר. עכשיו עלינו להתחיל לאסוף בתפיסה שלנו את כל הדברים האלה יחד, למצוא את המערכת שמקשרת אותם זה בזה. זוהי מערכת ההנהגה וההשגחה, המטרה, התהליך והמגמה. זו העבודה שלנו: לעשות מאמצים כמו ילד, שבמאמצים שלו רוצה להבין את המציאות שבה הוא חי. זה כל התהליך שאנחנו עוברים.

ובזה "איש לרעהו יעזורו". צריכים לתמוך זה בזה. והתמיכה לפעמים מורגשת כשלילית ולפעמים כחיובית. אבל העיקר זה תפיסת המציאות, להיות מודע לכך שכל מה שאני מרגיש, אני מרגיש בחושים שלי, ברצון שלי. והרצון שלי כולל חלקים של דומם, צומח, חי ואדם, ולכן אני מרגיש את המציאות בצורה כזאת.

במידה שבה אני מתחיל לתקן את עצמי, לחבר את הכול לאחד, אני מרגיש בי את המציאות שמתחילה לקבל צורה אחידה יותר ויותר. כי ברגע שאני מצליח במקצת לחבר את החלקים הללו יחד, אני מתחיל להרגיש את הכוח שמפעיל אותם, והוא נקרא "בורא". אבל צריך לחבר אותם במקצת, בצורה הקטנה ביותר, וכבר אני מתחיל להרגיש בתוך החיבור הזה את הכוח שמניע אותו, שהוא האלוקות, הכוח העליון.

ואז אני מתחיל לראות איך אני מתייחס אליו דרך כל אותה המציאות, ומתוך המציאות איך אני יכול להפעיל את המציאות הזאת לחיבור. ואז מתברר לי במיוחד עניין הקבוצה.

בדרגת המדבר, ישנם החלקים האקטיביים ביותר, שיכולים להיות איתי בדעה אחת. אני מרגיש פירוד מהם, ויחד עם זה אנחנו יכולים לעבוד על איחוד. כאילו חוץ ממני יש ברצון שלי עוד חלקים שנמצאים בהכרה, במודעות שהם צריכים להתחבר. ואנחנו צריכים רק לעבוד יחד נגד האגו שלנו, ההדדי, כדי להתחבר. אבל אם אנחנו מחברים את עצמנו, את החלקים האלה, המפוזרים בשדה הראייה שלי, הרחוקים, אם אנחנו מתחילים קצת להתחבר, כל היתר – חי, צומח ודומם – גם הם מתלווים לזה.

העיקר – לחבר את עצמנו לקבוצה. אלו חלקים שגם כן מוכנים להיות יחד איתי באותה המערכת הכללית, בתפיסה שלי, שגם כן נמצאים באותו ראש, באותו לב איתי. ודאי שבינינו פועל כוח דחייה גדול מאוד. אבל אנחנו מבינים שכל כוח הדחייה הזה הוא קלקולים שבאותה המערכת, שאנחנו צריכים לדלג עליהם. דווקא בהם אנחנו צריכים להשתמש, דווקא על ידם אנחנו צריכים להתקרב. על ידם אנחנו מתקנים את כל העובי של המערכת, בדרגות הדומם, הצומח והחי – כדי שכולה תהיה מחוברת.

זאת אומרת, היחסים השליליים בינינו הם הבירור של מה אנחנו צריכים עוד לתקן כדי להגיע לאחד, למנגנון אחד. ואז אני מתייחס לדברים האלה באהבה, בהבנה, ברצון טוב. אלה כמו סימני המחלה, שאני צריך רק לשים לב אליהם, וביחד עם כולנו, עם כל אותם החלקים שבדעה אחת איתי, להתחיל לטפל בהם. וצריך להבין שאין יותר מזה, ושום דבר אחר לא יתבהר פתאום. אנחנו נגלה שלא מתגלה דבר חוץ מהיחסים בינינו, וכל יתר העולם הוא תוצאה ממה שיקרה בינינו בלבד. יש שם משברים, יש שם חוסר אונים, בעיות גדולות, וכל זה מפני שאנחנו לא מחוברים בכל רגע ורגע במידה שבה אנחנו מסוגלים להיות מחוברים.

אם אנחנו בכל רגע ורגע נדביק את הקשר בינינו בהתאם לתנאים שמתגלים במערכת, העולם יתקדם קדימה בצורת "אחישנה" יפה ממש. במידה שבה לא נוכל, נפגר אחרי תהליך ההתקדמות, העולם יסבול יותר, ואנחנו נסבול, והוא ישנא אותנו, הוא יאשים אותנו בכל הצרות שהוא מרגיש. ובצדק.

ולכן, הצורה הזאת שאנחנו השגנו – צריכים לחזק אותה יותר ויותר, ובזה אנחנו ערבים זה לזה. אני צריך לדאוג לא לזה שאני תלוי באחרים, אלא האחרים כולם תלויים בדאגה שלי עליהם. בשותפות יש שתי רמות:

א. אני יודע שאני תלוי בהם, שאני אתקדם טוב אם הם יחזיקו אותי וייתנו לי כוחות.

ב. הם ייתנו כוחות, הם יתעוררו, הם יהיו אקטיביים, נכונים, במידה שאני דואג להם. זה נקרא להכריע את עצמי ואת כל העולם לכף זכות. אם אשפיע להם, וככל שאשפיע להם, במידה הזאת הם יהיו בתוך התהליך.

לכן אני לא יכול להגיד: "הם אשמים בכך שאני לא מתעורר ושכחתי והתרחקתי מדרך התיקון", אלא: "אני עזבתי את הדאגה שלי עליהם ולכן לא קיבלתי מהם את הרגשת ההשתתפות".

לכן, מייד לאחר שהגענו לאיזו רמת התחברת מיוחדת – עכשיו אנחנו צריכים להמשיך בראיית המערכת הזאת ובדאגה הדדית לחיבור הדדי, לערבות. ערבות היא העיקר. כל אחד אחראי על כל המערכת. כמו שכתב בעל הסולם, אם מישהו נופל מזה, במידה הזאת המערכת כבר לא שלמה. היא נחלשת, והאחרים אינם יכולים לממש את תפקידם כמו שצריך.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 26.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
תפיסה מערכתית
לבנות את הלגו של רסיסי הנשמה
לחייב את הבורא לעזור לנו

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest