קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: האם הדאגה הפנימית שמרגישים כלפי צער הציבור היא הסימן הנכון לבניית הכלי הרוחני?
תשובתי: כאשר אנחנו משקיעים כוח בעבודה עם הקהל, אנחנו רוצים להצליח מטעמים אגואיסטיים. לכן, קל לנו להמשיך את העבודה הזאת. אנחנו השקענו באנשים האלה כל כך הרבה, שכבר מרגישים אותם כקרובים ורוצים בהצלחתם. לכן, ההפצה מרחיבה את הכלים שלנו. אם אנחנו "נתבשל" רק בתוך הקבוצה, אז בסופו של דבר היא תתנוון ותישאר במצב סטטי. אנחנו נתקשה יותר ויותר לעשות צעדים אחד לקראת השני ולהתקרב זה לזה. זה מה שקורה באמת.
אבל אם אנחנו מטפלים באנשים, אז אנחנו מתחילים לדאוג להתקדמותם ולהצלחתם. מסתבר שאנחנו מתקדמים יחד עם התלמידים שלנו, למרות שכל אחד מתקדם בהתאם לדרגתו. וכאשר אתה מגיע מהתלמידים שלך לחברים, אז אתה כבר מתייחס אליהם אחרת, לא כמו קודם.
מאוד קשה להגיע ישירות לחיבור מיידי וחזק עם האנשים שנמצאים איתך באותה הרמה, כדי להיות "כאיש אחד בלב אחד". אלא רק אחרי שאתה דואג לאנשים שנמצאים ברמה יותר נמוכה ממך אתה מתרכך, מקבל הרגשת ההשפעה בתוך הרצון לקבל שלך, וכתוצאה מזה אתה תעבור לאותה הנטייה בתוך הרצון להשפיע כלפי החברים.
ידיעות קודמות בנושא:
מגן בטוח ומסלול אל העתיד
השתתפות בצער הציבור היא המפתח לגילוי הבורא
עבודה עצמאית עם הרצונות שלנו
