הנר שלא יכבה לעולם

כאשר האדם מגיע לאמצע חייו הוא מתחיל לדעוך, למות בהדרגה. הרי האדם לא מת ברגע אחד, בדיוק כפי שאינו נולד מבוגר. הנר שלו, הרצון האגואיסטי הבוער בו, דועך בהדרגה.

בערך עד גיל 40-45 הוא חושב שכל החיים לפניו ושהוא יספיק למלא את עצמו. ובשנות ה40 לחייו הוא מגיע לייאוש, רואה שאין מה לחכות יותר לשינויים בחייו, ואז מתחיל לדעוך.

כי הרצון האגואיסטי משלים יותר ויותר עם הקיים, עד שהרצון להתקדם נעלם לחלוטין, ולכן מת. לא הגוף שלנו מת, אלא הרצון שלנו, שמאבד את הכוח המאפשר לנוע קדימה.

מה אפשר לעשות? כולם מחפשים איך להאריך את חיי האדם. למען האמת, לא ברור בשביל מה – האם איננו סובלים מספיק? במקום 70 שנה אנו רוצים לסבול 140 שנה? הפחד מהמוות מניע את האדם יותר מאשר חוסר הרצון לאבד משהו בחיים האלה.

אך אם האדם נכנס לחברה העוסקת בהתפתחות רוחנית ומקבל ממנה אנרגיה, רצון להתקדמות, הוא מרגיש את עצמו כילד שכולו תמיד מלא רצונות. בניגוד לאגואיזם, הרצון להשפיע לא דועך, אלא בוער יותר ויותר. כח רצון כזה יחדש את האדם, ובכל השנים שהוקצבו לו על ידי הטבע לפי החשבון הכללי של הנשמות עד הרגע האחרון, הוא יהיה אקטיבי ובלתי נלאה, ממש כילד קטן. הוא יחיה את 70 שנותיו מבלי לדעוך, ומותו של הגוף לא יעורר בו תחושת אובדן, אלא תחושת מעבר של נשמתו, של רצונותיו, לדרגה גבוהה יותר.

פוסטים קודמים בנושא:
מוות ונצחיות
חירות ממלאך המוות
פוסטים נוספים בקטגוריה: גלגול נשמות