קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אני תמיד עובד עם האגו שלי, עם הרצון לקבל שנפתח או נסגר בהתאם למידה שבה אני יכול להיות בקשר עם האחרים, והרצון שלי לא מפריע לי להתנתק ממנו.
והסימן לכך הוא היעדר הטעם ברצון עצמו. אני אמצא טעם רק בהשפעה, וזהו טעם שונה לחלוטין מהקבלה. כשאני מקבל מאמא מרק – הוא יכול להיות הטעים ביותר או המגעיל ביותר. אבל לי זה לא חשוב! אני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי ומעל המילוי שלו (המרק) ורוכש כלים חדשים – כלים של אמונה, של השפעה. בהם אני מרגיש את התענוג לפי הצורה שבה אימי משפיעה לי, ואני יכול להשפיע לה בחזרה.
ומה שאני מקבל בתוך הבטן, בתוך כלי הקבלה הרגילים שלי – כלל אינו חשוב לי. כל העולם שלנו, עם כל התענוגים שלו, הוא רק גרגר חול, "נר דקיק", ניצוץ. כל שאר הדברים מלבד הניצוץ הזה – זהו אור ההשפעה, שתלוי בחשיבות הנותן.
אפשר לקבל כוס תה ממלכת אנגליה, ואפשר לקבל סעודה שלמה, עם מנות שונות ומגוונות, אבל במקום רגיל. מה תעריך יותר? אתה תשב ליד השולחן המלא במאכלים ותגיד: "אפשר לחשוב, אתמול שתיתי תה עם מלכת אנגליה!".
לא חשוב איזה תה זה היה. הוא יכול להיות בטעם של מטאטא, העיקר זה ממי קיבלת אותו. התענוג מגיע מהנותן ולא מהמילוי עצמו.
כתוב שהבורא ברא את הנברא "יש מאין". האין הזה הוא פשוט כלום, רק כדי שיהיה משהו מחוץ לבורא – נקודת הבירור, נקודת המדידה שהוצאה מחוץ אליו – היא זו שנקראת "אין". וכל ה"יש" שמתווסף לנקודה הזאת הוא הבורא עצמו.
לכן בעל הסולם כתב שזוהי בעיה פסיכולוגית בלבד: להתעלות מעל ה"אין" שלך, מעל האפס המוחלט. ואם אתה מתעלה מעליו, אתה רואה שאין כלום באגו הזה. כל השאר, כל הנרנח"י, כל האין-סוף מגיע רק מגדלות הנותן.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 28.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
לצאת מהאגו
עבור מה להעריך את העליון?
אגואיזם: אופרה בגרוש
