המקום שבו גדֵל בי האדם

בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה": "כי ע"י עסק המצוות, והעבודה, לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. ואנו מרויחים בשנים: א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות, הנגרמים לנו ע"י מציאת הרע בקרבנו… ב. שאנחנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו".

בדרך השנייה אנחנו לא מחכים לייסורים, שתמיד דוחפים אותנו לפי מהלך ההתפתחות הטבעית. בכל פעם שאני מרגיש שלילה במצב הנוכחי (רצון -1), אני בורח לאותו המצב שמצטייר לי כחיובי (רצון +1).

אחר כך שוב מתגלה בו השלילה של הרצונות החדשים (רצון – 2), ובחיפוש אחר המילוי אני עובר הלאה (רצון + 2).

ושוב הכול חוזר על עצמו: אני מגלה שלילה גדולה עוד יותר (רצון – 3) ומחפש איך למלא אותה, עד שאני מגיע לחיוביות חדשה (רצון + 3).

בדרך הזאת תמיד מריצים אותי קדימה הייסורים, שדוחפים שוב ושוב בצורה מכאיבה. אז איך אפשר ללכת בדרך אחרת?

פשוט מאוד: אם אתה רוצה לעבור בעצמך למצב הבא, עוד לפני שתתגלה השליליות, אז אל תחכה. אתה יכול לזרז את התהליך, לצמצם את הזמן. אתה צריך רק להבין מה חסר לך. ומה שחסר לך זה רצון חדש, אותו המינוס (-).

"אז זה מה שחסר! אם כן, אני אקבל אותו בעזרת הסביבה, כלומר הקבוצה, הספרים והמורה".

יחד עם זה אני הולך קדימה תחת לחץ של האגואיזם. ההתקדמות שלי עכשיו שונה איכותית, הרצון של החברים מניע אותי, וזה כל ההבדל. מקודם הלכתי אחרי האגואיזם שלי, כמו בהמה שגדלה רק במימדים. ואילו עכשיו אני הולך קדימה בעזרת כוח זר, כוח הקבוצה, שמגיע מהאור, מהבורא. כאן גדל בתוכי האדם, הדומה לבורא, מפני שאני מקבל את הרצונות של הקבוצה, וחדור מהם בהתפעלויות ובהתרשמויות ומיישם אותם.

באופן כזה, אני לא סתם מצמצם וממתיק את דרך הייסורים, אלא הולך בדרך אחרת. וזה כל העניין.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מהות הדת ומטרתה", 01.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
נוסחת המעבר אל הטוב
מינוס גדול ושחור
מבנה הנשמה