המכונה שבידיו של האדם

לאחר התיקון שלנו, נשארת אותה המכונה שעובדת רק על מנת לקבל. אבל היא יכולה לבצע אחד מהשניים:

או להפסיק לקבל, כלומר לעצור את עצמה, שגם זה דורש מאמץ גדול. ואז האדם נעשה ניטרלי כלפי האחרים, בדומה לצדיק שחי ביער ואינו זקוק לשום דבר, אפילו לא לחולצה.

או שהיא מתחילה לעבוד בתוך עצמה, כדי לקבל על מנת להשפיע. זאת בכל מקרה קבלה. ואם מישהו יסתכל מהצד, הוא יראה אדם נורמלי שאוכל, שותה, חוגג, דואג לבריאותו, למשפחתו, ולגמרי לא מורגש בו שום דבר חריג. ההבדל הוא רק בפעולות הפנימיות שלו, בכוונה שלו. ולכן במישור הרוחני מורגש שהוא משפיע. מי שנמצא באותו המישור הרוחני ירגיש שהאדם הזה מבצע פעולות רוחניות. ומי שאינו נמצא שם, לא יבין שום דבר.

כמו הדוגמא הידועה של בעל הבית והאורח: אנחנו רואים כיצד האורח בולע את המטעמים, חוטף מכל צלחת, אוכל ושותה ומראה לכולם כיצד הוא נהנה מהאוכל. ומי יודע מה הכוונות שלו?

בסופו של דבר, כל מה שאנחנו מוסיפים לרצון לקבל שלנו זו הכוונה שאותה אנחנו רוצים לקבל מאותו הכוח של הבורא ולצרף אותה למעשים שלנו. והמעשים עצמם נשארים אותם המעשים. אני יכול לרסן את עצמי מתוך פחד, ולכן לא לקבל שום דבר ולא להזיק לאף אחד. ואני יכול גם לפעול למען הרעיון העליון ולרצות להידמות לבורא, להתקרב אליו.

אני יכול לתת לאחרים את כל מה שיש לי, או אפילו לקבל מהם על מנת להשפיע, או לקחת מאנשים מסוימים כדי להעביר לאחרים, מתוך האהבה הטבעית שלי, כפי שאנחנו פועלים עכשיו בעולם שלנו. אבל אני יכול לעשות את אותו הדבר למען גדלות הבורא.

לא קיימת ברוחניות סיבה אחרת. רק גדלות הבורא. כי כל הסיבות האחרות להשפיע הן גשמיות, כפי שנהוג בעולמנו.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 21.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
עזרת הכוח השני
הכוונה היא התוכנית השלֵמה
כוונה: חשובה התוצאה