קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
לדעת לשתות בלי להשתכר
החכמים אמרו ש"תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות". משתלם ללמוד לשתות בלי להשתכר, הרי חבל על העצב ועל הזמן האבוד. ברובד הרוחני, מי שמשתכר מאבד הרבה יותר, הוא מאבד את האפשרות להתפלל לכוח העליון ועולמו מתרוקן מתכלית ומשמעות.
מי פונה לבורא בתפילה מעומק הלב? מי שחסר לו איזה דבר כמו אוויר לנשימה והוא יודע בוודאות שרק הכוח העליון יכול לתת לו אותו. אבל מי שהוא "שיכור", מלא בעצמו ובעוצמתו, אינו זקוק לאף אחד – לא לאדם ולא לבורא – וכך הוא מתנתק בגאווה מהכלל ומנתק את עצמו מתכלית העולם. לכן אין לו אל מי ועל מה להתפלל.
מכאן שעלינו להיזהר לא ליפול לשכרות מכוחנו אנו, ולרכז את כל מחשבותינו בהרגשת גדלות הכוח העליון. אחרי גדלותו יימשך הכול לטובה.
לגדלות ה' אין סוף ושיעור, כמו שכתב דוד המלך "גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר", אלא שגדלותו נסתרת מאיתנו, לכן עלינו להתאמץ ולצייר אותה בעצמנו. ציור גדולתו של הכוח העליון נקראת אמונה. ככל שמצליחים לצייר את גדלותו בקווים ברורים מלאי הבעה ורגש, האמונה חזקה והתפילה מעמיקה: אנחנו רוצים להידמות לתכונתך, לצאת מטבע של אהבה עצמית לטבע של אהבת הזולת, כדי לעשות לך נחת רוח.
לכן כל אחד צריך שתהיה לו חברה שאיתה יעבוד יחד על ציור גדלות הבורא בצבעים עזים ומרשימים, ובה הוא יוכל לצאת לחופשי מגדלות עצמו בעיניו, מהשעבוד לגופו ולאהבה העצמית שלו שמנתקת אותו מהכלל. אז הוא יהיה מסוגל להפסיק לקחת את עצמו ברצינות, וייתן חשיבות מכריעה לתכלית, לחיבור עם הכלל שיחבר אותו לכוח העליון.
אין מקום לשאננות. גם בחברה טובה כזו צריך להיזהר לא להשתכר, כי הנטייה להפרזה בחשיבות עצמית לא חולפת מהר, וכל פעם שהאדם מצליח לקבל קצה ציור ברור של גדלות הבורא הוא חושב שזהו, כבר יש לו את זה והוא לא צריך אף אחד, לא אדם ולא בורא, ולוקח זמן עד שהוא מתפכח, מוצא את עצמו רובץ בחוץ לבד בלי מטרה, מבין מה קרה, ושוב נכנס עם כל הלב לחברה, לספוג ממנה ערכים רוחניים נכונים.
אונרע להמשך צפייה לחץ כאן
לשוב להיות ריבונים ומקור השראה
לפני כאלפיים שנה, כשבית המקדש הראשון עמד על תילו, היינו מקור השראה לכולם, אנשים היו נמשכים לישראל מכל העולם, כמו שכתוב בספר הזוהר: "לא היה יום שלא נמצא בו ברכות וחדוות, והיו ישראל יושבים לבטח בארץ וכל העולם היה ניזון בשבילם (בזכותם)".
בקרב העם היו קשרים של אהבה ששחררו אותם מדאגות אישיות ונתנו להם חופש להקדיש את עצמם לרווחת הציבור. הפילוסוף פילון מאלכסנדריה תיאר את המצב המיוחד שכולם רצו להיות חלק ממנו: "אלפי אנשים מאלפי ערים, חלקם בדרך היבשה וחלקם בדרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, היו מגיעים כל חג לבית המקדש כמו למקלט משותף, מקלט בטוח המוגן מפני סערות החיים. בלבבות מלאי תקוות טובות, הם היו לוקחים חופשה חיונית זו בקדושה ובתפארת לאלוהים. בנוסף, הם היו יוצרים קשרים עם אנשים שלא פגשו לפני כן, ובמיזוג הלבבות הם מצאו את ההוכחה האולטימטיבית לאחדות".
ב"ספרי דברים" מתואר כיצד גויים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל, והם אומרים אין יפה להידבק אלא באומה זו". בניין המקדש היה תוצר של קשר פנימי עמוק בין בני ישראל, ובקשר הזה רצו כולם להידבק. אם לא היה אותו איחוד פנימי, לא היה קם בית המקדש. משנשברה האחדות, הוא נחרב.
לאחר שהושגה רמת האיחוד הגבוהה ביותר בתקופת מלכות שלמה, גדל האגו לרמה חדשה. העם לא יכול היה לשמור על גובהו הרוחני, והפירוד החל לשלוט. כתוצאה מכך התחלקה ממלכת ישראל לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. ממלכת ישראל נחרבה על ידי האשורים, תושביה גלו וגורלם אינו ידוע עד היום. ממלכת יהודה הסתבכה במאבקי כוח עם המעצמות הגדולות של התקופה: אשור, בבל ומצרים, עד שלבסוף כבשה ממלכת בבל את הארץ.
באותן שנים בית המקדש עדיין עמד, אך מהותו הלכה והתעמעמה. אט אט שקעה ממלכת יהודה במאבקי כוח פנימיים בלתי פוסקים ששיקפו את הפילוג הפנימי באומה. גישה אגואיסטית חדרה לעם היהודי מאומות אחרות והיא טיפחה ערכים אנוכיים.
בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מתאר את שלבי השקיעה של העם: "מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות של עשירות והרמת הכוח על הצדק כשאר הגויים. וכיוון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים ככל שדרש מהם האנוכיות. וכיוון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה, מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן" (מאמר "הגלות והגאולה").
התוצאה הייתה חלוקה הדרגתית של העם לשתי קבוצות שייצגו שתי תפיסות עולם מנוגדות: המלכים והקצינים שהתרחקו זה מזה יותר ויותר, והנביאים ששאפו לשמור על אחדות העם. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מתאר את השנאה האכזרית של אנשי יהודה כלפי אחיהם. על הכתרת יהורם אשר מלך שבעים שנה לאחר שלמה המלך הוא כותב: "ברגע שיהורם לקח לידיו את השלטון, הוא לקח על עצמו לטבוח באחיו ובחבריו של אביו אשר משלו תחתיו, ובכך הוא רק החל להפגין את רשעותו" ("קדמוניות היהודים"). גורלו של יהורם לא היה טוב מגורלם של קורבנותיו. הוא הודח על ידי יֵהוּא, ש"משך את קשתו ופגע בו בגבו. החץ עבר בליבו כך שיהורם נפל מיד ונפח את נשמתו".
פלביוס מתאר את הזוועות שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו, ביצע נגד בני עמו: "הוא טבח באכזריות את כל הצדיקים שהיו בין העברים. הוא גם לא חס על הנביאים, והרג כל יום חלק מהם עד שירושלים נשטפה בדם".
הזלזול בקשרי האהבה בקרב האומה האיץ את התפוררותה. בתלמוד מתוארת בחריפות רבה רשעותם של המנהיגים זה כלפי זה: "אמר רבי אלעזר 'אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם'". על אף שהיו קרובים, הם התמלאו שנאה זה לזה.
לבסוף, הביא הפילוג לחורבן ממלכת יהודה. בט' בתמוז, שנה וחצי לאחר מצור הולך ומתהדק, נפרצה חומת ירושלים, ובתשעה באב נחרב בית המקדש. לאחר מכן הגלו הבבלים את עם ישראל מהארץ. מלך בבל מינה את גדליה בן אחיקם לנציב היהודים שנשארו ביהודה, אך הסכסוכים הפנימיים לא פסקו, ובמהלך מאבקי הכוח נרצח גדליה. הרצח סימן את סופה של הריבונות היהודית בארץ ישראל.
זהו מידע שאנחנו חייבים להכיר ולעכל כדי לדעת איך לא לאבד שוב את הריבונות על ארץ ישראל, ולהבין את הדרך לשוב ולהיות מקור השראה וכוח לעולם.
(המאמר מתוך ספרי החדש: "שנאה עצמית בעם היהודי – האויב שבפנים". לרכישה)
מחלוקת פנימית, סכנה קיומית. להמשך צפייה לחץ כאן
כשהאדם נעלם מהנוף, החיות מתגלות
בזמן מגפת הקורונה יצאו חיות הבר מהמסתור והסתובבו חופשי באתרי תיירות שבדרך כלל היו גדושים באנשים. עכשיו זאת המלחמה שפינתה להם את המרחב. בשלגי החרמון נהנים השועלים במרחבים הפתוחים, עדרים של יחמורים מסתובבים חופשי לאורך הגבול עם לבנון, גם להקות תנים, דורבנים, ואפילו גיריות ששמרו על הסתרה גמורה בשגרה הוציאו את האף מהמסתור.
נקווה שתושבי הצפון המפונים יוכלו לשוב לביתם במהרה ומטיילים ישובו ללכת בשבילי הארץ, ושהחזרה תהיה מלווה בהערכה מחודשת לכל היופי הזה, לבעלי החיים, לצמחים ואפילו לאבנים. לא הערכה שתתבטא רק בשמירה על הניקיון, אלא כזו שתשמור על יחס נקי באמת לסביבה.
עלינו להשתלב בין הדומם, הצומח והחי כחלק אינטגרלי מהם ולא כמתבוננים חמדנים או בעלי בית הבוחנים את קניינם ורכושם. לא אנחנו בעלי הבית על הארץ אלא הבורא, לכן עלינו להתעמק בהנהגתו, להבין איך הוא נוהג בבריאה ולהשתדל לנהוג כמוהו.
לא לפעול כדורסים בטבע לפי דחף אינסטינקטיבי – "אני רוצה כך", "אני חושב כך", "בא לי דווקא כך" – אלא לצמצם את עצמנו ולנסות לקלוט את הגישה של הבורא לסובב אותנו, את האהבה שבה הוא נוהג בכל בריותיו בלי הבדל, בהתחשבות, בעדינות, ברגישות.
אם ננהג כך כשנחזור לחרמון ולכל שבילי הדרום והצפון, בעלי החיים לא ירגישו פחד או צורך להתגונן, לא יסתתרו מאיתנו ולא יראו סימנים של תוקפנות.
בינתיים, כל עוד חל עלינו צמצום מלחמתי ואנחנו מנועים מלשוב לחלק מיישובי הארץ, אנחנו יכולים לתרגל את הצמצום הפנימי בינינו. אומנם הקושי כאן גדול הרבה יותר, כי לצמצם את עצמך מול הזולת ולפנות לו מקום, להחשיב אותו ולכבד אותו יותר מאשר את עצמך קשה פי כמה, אבל "קשה באימונים, קל עם בעלי החיים".
למה המילואימניקים מוצאים יותר טעם בלחימה בעזה מאשר בחזרה הביתה? להמשך צפייה לחץ כאן
קראו עוד בטוויטר שלי.
