קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מה קרה ליחס של גרמניה אלינו מאז השואה, והאם יש סיכוי שהערבים ילכו בדרכם? להמשך צפייה לחץ כאן
ציפור אחת לא עושה קיץ
עם התעצמות מאבקי הכוחות והקריאות לבחירות תוך כדי מלחמה, כדאי להבין משהו על עצמנו, על הדרך האנושית להשיג שליטה, ועל האידיאות ושיטות הממשל שעליהן אנחנו נלחמים. ניקח את השיטה הקומוניסטית למשל.
מי היו אבות הקומוניזם? קומץ אלטרואיסטים שלא הצליחו לגרום לשיטתם להתפשט בעולם כי כמו שאומרים, "ציפור אחת לא עושה קיץ". הם ניסו לייסד יישובים שיתופיים, כמו הקיבוצים בישראל אחריהם, אבל אלו לא החזיקו מעמד כי המתיישבים צריכים להיות אלטרואיסטים כמו המייסדים, ורוב בני האדם אגואיסטים מטבעם, לא יכולים לעמוד בסדר חברתי שיתופי. מכאן התחילה מפולת של סבל.
בזמנו של קרל מרקס מצאו הקומוניסטים דרך למשוך אליהם את המון העם, בהכרזת מלחמה בקפיטליזם הבורגני. ההמון נרתם מיד, הקומוניזם התפשט וכיסה כבר שליש עולם, רק שהעם לא נלחם על אהבת הזולת אלא פעל מתוך אהבה עצמית, כדי לסדר לעצמו חיים נוחים יותר, וכך הזיווג בין האידיאה השיתופית למלחמה בעשירים הפיל את המשטר הקפיטליסטי, אבל לא הקים חברה אלטרואיסטית. בתום המהפכה כדי להשתית את האידיאה השיתופית היה צורך להשתמש בלחץ, בכפייה, בעונשים ואיומים, ובמקום קיץ שטוף שמש, הביא הקומוניזם לעולם חורף מר, חשוך וקר.
ישנו אחוז קטן של אלטרואיסטים טבעיים בעולם, כמו אבות הקומוניזם, כך הם נולדו. גם הם לא יוצאים מגדר האגואיזם, מתחום הרצון לקבל הנאה לעצמם, אלא הם פשוט מקבלים את התענוג שלהם מנתינה, ומדמים לעצמם שרק עצלות או חוסר דעת מונעות משאר העולם להיות כמוהם. מתוך התפיסה הזאת הם מכשילים את כולם. כי אם הקפיטליזם – על כל המגרעות שלו – פועל לפחות עם טבע האדם, אז הקומוניזם רומס אותו, כפשוטו.
כשלעצמו, האלטרואיזם הוא הרעיון של הטבע, הוא האידיאה האלוהית. הכוח העליון, כוח של נתינה, יצק את עולמו כנחתם ממנו ולכן העולם הופכי לו, עשוי מחומר אגואיסטי, מרצון לקבל, אבל מיד לאחר מעשה הבריאה, התחיל הכוח העליון לפתח את העולם להיות דומה לו, אלטרואיסט.
אם מסתכלים על שאר דרגות הטבע, הדוממים, הצמחים ובעלי החי, רואים שגם אם הם אגואיסטים מטבעם, אין התנגשות גדולה בינם לבין הרעיון האלטרואיסטי, הרצון לקבל שלהם קטן מספיק כדי לא לעמוד בסתירה לחוקי הנתינה של הטבע. אבל האדם, מכיוון שעבר התפתחות אגואיסטית יוצאת דופן וגדלה בו תאוותנות שאין כמוה, מתנגש בעוצמה רבה ברעיון האחדות והנתינה, לא רוצה ולא מסוגל להתקרב אליו.
דווקא על החלק הזה בבריאה, הרחוק ביותר מהעיקרון שפועל בכל הטבע, מוטל להשלים את מעשה הבריאה ולהשיג השתוות צורה מעל לאגו שדוחה אותו בכוח מהזולת ומהטבע, כלומר להפוך בתוכו את האגואיזם לאלטרואיזם. ושוב, לא בכפייה, אלא רק דרך שינוי פנימי הדרגתי, שאותו מחולל הטבע עצמו דרך ניסיון מצטבר.
כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי להקל עלינו את התהליך של הטבע, שכולל ניסיונות קשים מאוד כמו מלחמות, הוא להוסיף לו מודעות. אם אדם או אומה יודעים מה עובר עליהם, הם יכולים לעבור אפילו דברים מטלטלים מאוד בצורה רגועה, מכיון שהם מבינים מה מגמתם ותכליתם.
עלינו לפרש כראוי את ההיסטוריה, להבין איך מאחורי כל המקרים הרעים שעברו עלינו עמד האגואיזם כמו מפלצת, לפעמים חשוף שיניים, לפעמים באדרת כבשה, וטרף אותנו בכל פה מיד כשהזדמן לו, פירק אותנו לגורמים, הפריד בינינו ושלט בעורמה.
עלינו לסדר לעצמנו הסבר מעמיק על האפשרויות לצאת מתוך עצמנו, להיחלץ מטבענו. לא על ידי התנגדות לאגו, אלא על ידי משיכה לאידיאה גבוהה יותר, לרעיון העליון, מתוך רצון, מודעות והשתוקקות להיות כמוהו. זה הרעיון היהודי-קבלי בעצם, להגיע לדרך חיים אלטרואיסטית מתוך שינוי פנימי ופתיחת לבבות, ורק הוא יכול להביא את הקיץ.
להצדיע לכן
מזמן לא הייתה לנו מלחמה כל כך ארוכה, וכל הזמן הזה שהלוחמים נמצאים בחזית, נמצאות האימהות והנשים בבית, מגוננות עליו, מחזיקות ומנהלות אותו לבדן.
"אהובתי, יקירתי", כותב לאשתו בעל ואב לארבעה ילדים שלא נמצא בבית כבר חודשים, "אני כאן נלחם למען הבית שלנו, העם שלנו. אבל אני מרגיש איזו מלחמה אדירה את נלחמת, לקחת על עצמך הכול – לטפל בבית, בילדים, בי, מאיפה יש בך כאלה כוחות, איך לא הרגשתי אותם קודם? תודה לך על השקט שאת נותנת לי, על הכוח שמגיע ממך. אני יודע שיחסית קל לי יותר, אני כאן עם החברים שלי סביבי וכל הדאגה נמצאת שם עלייך, את הגיבורה".
אין מילים להפליג בשבחן של נשות הלוחמים. הבורא נותן לנשות החיל האלו כוחות להתעלות מעל כל הקשיים, ומתגלות בארץ אימהות חזקות הנושאות את מנת חלקן בצורה מעוררת השתאות והערכה.
במלחמה הזאת הן נלחמות לא פחות מהגברים, אפילו יותר. כי עיקר הפעולה שלהן לא נעשית ברגליים ואין להן כלי נשק בידיים, אלא רק רצון. ברצון חזק, במחשבה, בדאגה מתמדת הן מחזיקות הכול. תהיו בריאות וחזקות.
קול ה' קורא
"במעמקי הנשמה האנושית קול ה' קורא בלא הרף, מהומת החיים יכולה רק להמם את הנפש, עד שלא תשמע ברוב עיתות חייה את הקול הקורא הזה. אבל בשום אופן לא תוכל לעקור את היסוד, את השורש והעיקר של הקול הזה, שהוא באמת כל עצם החיים האנושיים". כך מתאר הראי"ה קוק את פנייתו התמידית של הבורא לנבראים, פנייה שלצערנו אנחנו לא שומעים.
קול ה' לא קורא רק בלב האדם אלא בכל ברייה, בכל אטום, בכל מולקולה. קול ה' הוא אותה אנרגיה שמחייה את כל הבריאה ומגמתה אחת: חיבור.
אם רוצים לשמוע את קול ה' צריכים לייחס לו הכול, לראות שהכול זה הוא, וכל מה שקורה מגיע ממנו. ואם מתפרצים כך בעקביות בהשתוקקות ומנסים להגיע אליו, בסופו של דבר מוצאים אותו בפנים בתוכנו. גם אם לא נרצה לשמוע אותו, ואפילו נתאמץ מאוד לאטום את עצמנו אליו, סופנו שנשמע אותו.
כמו שכותב הראי"ה קוק: "אכן לשווא גם כל מאמצי הבריחה ממנו וכל התחבולות להשתקתו, קול ה' לא ייפסק, זכרו לא יָסוּף, לעולם ירעם עליהם בתוכם ובנפשם פנימה". דווקא ככל שנשתדל יותר להשתיק את קול ה' בנו, ננסה להתנהג כאילו הוא לא קיים בעולם ואין לו פניות אלינו, כך הוא יזעזע וירעיש יותר את עולמנו.
מטרתו של הבורא לעורר את האדם, להעלות אותו מתהום הנשייה של האהבה העצמית אל אהבת הזולת. וכשם שאדם פונה לאחר וכשהוא לא שומע אותו הוא נאלץ להרים את הטונים, כך הבורא מגביר את קולו עד שכבר לא נוכל שלא לשמוע אותו: צאו כל אחד מעצמו והתאחדו. כך או אחרת הבורא ישיג את מטרתו, ונתחיל לגלות אותו בינינו.
אנחנו חותמים הערב את כנס "קבלה לעם" העולמי של תלמידי קבלה מכל רחבי הארץ הסוערת שלנו. כל מה שעשינו – הלימוד, הסעודות, השיחות החברתיות, השירים – היה מכוון לחיבור לבבות שלם שיפיק תפילה שלמה, בקשה אחת משותפת.
הבקשה שאנחנו יוצאים איתה מהכנס היא עבור המדינה שלנו. שתהיה לנו מדינה יהודית חזקה, ושאף אחד לא יחשוב שהוא יכול לקלקל אותה ולגרום לה נזק.
יחד עם הדברים הקשים שאנחנו עוברים, אנחנו פונים לבורא ומבקשים שיעשה סדר בעולמו, ואנחנו מצידנו נשתדל להיות מחוברים וטובים בעיניו.
רמז התבלינים
איך אפשר לאכול מרק בלי להוסיף לו מלח, קצת חריף ותבלינים? הוא יהיה חסר טעם ותפל, זה ברור לנו, אבל לשאר בעלי החיים לא. להם אין צורך בתבלינים, עבורם האוכל טוב בדיוק כמו שהוא מוגש מהטבע. בצורך הייחודי שלנו לתוספת תבלינים יש רמז לתופעה רוחנית.
לכלל בעלי החיים הטבע זורם בעורקים, הם לא כפופים לתאוות אנוכיות, אוכלים בדיוק במידה שהם צריכים ומוסרים את השאר לסביבתם. יש ביניהם חיבור וערבות טבעית שמצייתת אינסטינקטיבית למשמעת כוח הטבע העליון, האלוהים.
בני אדם הם היוצא מהכלל. הטבע לא מורגש בהם, הבורא נעלם מהחושים שלהם. האנוכיות האנושית הבלתי מתפשרת לא מאפשרת לנו לקלוט את כללי הקשר של הטבע ובטח שלא להישמע להם.
גם אם על כולנו הייתה נופלת פתאום באמצע היום הבנה שתכונת הכוח העליון היא אחדות שאותה הוא דורש גם מאיתנו, אז משום שטעם האחדות תפל ללב האנוכי, לא היינו מצליחים לבלוע אותה. זה הרמז הטמון בתבלינים: אנחנו צריכים להוסיף בחיבור בינינו טעמים מיוחדים, שהם דווקא ייתנו לנו את תחושת החיבור עם הבורא: תיבול ימין ושמאל.
שמאל הוא קו הביקורת באדם, בעם, בעולם, הוא מצביע על מה שחסר לי, על מה שעוד אין לי. ימין הוא קו השמחה במה שיש, הודיה על הקיים. מקובלים כותבים שהאדם צריך להיות בקו ימין עשרים ושלוש וחצי שעות ביום, וחצי שעה בשמאל. כלומר הימין הוא העיקר, אבל בלי שמאל אי אפשר, כמו שלא בא בחשבון ללכת עם רגל אחת.
ולא מספיק שפעם נהיה בימין ופעם בשמאל, פעם תחת השפעה של זה ופעם של האחר. כך לא נתקרב לטעום את טוב ה'. אלא צריכים לתבל זה בזה, לערב ימין בשמאל עד למיזוג ביניהם שנקרא קו אמצעי: ששניהם נכללים יחד, תומכים זה בזה בהשלמה הדדית.
לאט לאט אנחנו מתחילים להרגיש שימין בלי שמאל ולהיפך אינם שלמים. זו הרגשה שמגיעה מסֶדר מדרגות ההתפתחות שלנו, אחרי הכנה רבה, היסטוריה ארוכה וניסיון מצטבר. יחד עם התחושה שאיש לא שלם בתוכו עם קו מחשבתי רגשי יחיד, וכחברה אנחנו לא שלמים האחד ללא האחר, אנחנו מרגישים גם שהחיים ללא חיבור לכוח עליון הם חסרי טעם.
כך נלך ונתפתח ונמלא את רוב הזמן בהודיה ושמחה על מעט החיבור שכבר השגנו, ומעט מהזמן נקדיש לבדיקה מה עוד חסר כדי שנתחבר יותר. בזה נגיע לתפילה שלמה לאחדות, לחיבור אל כוח עליון, כמו שכותב המקובל רבי אלימלך מליז'נסק: "ישראל ערבים זה לזה – פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפילתם שמתפללין, כל אחד בעד חברו, ועל ידי זה הם נענים".
ט"ו בשבט: תחילת פריחת האדם
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, בדיוק כפי שיש ראש השנה לאדם. לפי חכמת הקבלה, האילן מסמל את האדם, "האדם עץ השדה" שהבשיל והגיע להחלטה שהוא מרגיש צורך בהתפתחות רוחנית. כדי להוציא לפועל את ההחלטה שלו ולפרוח רוחנית, על האדם "לנטוע את עצמו" בקרקע פורייה ולטפחו עד שיבשילו פירותיו.
מורי הרב"ש, הרב ברוך שלום הלוי אשלג, מספר לנו באגרת כ"ט המרגשת, שסדר הפעולות שהאדם מבצע על עצמו במהלך התפתחותו הרוחנית מקביל לפעולות המבוצעות במהלך הטיפול באילן:
🍂מְזַבְּלִים: "האדם צריך להכניס את הזבל מהעלם אל הגלוי, לתוך הרגשתו".
כדי להפרות את האדמה שבה גדל האילן מדשנים אותה. כך גם אצל האדם, לאחר שבחרנו בסביבה טובה, כלומר בסביבה התומכת בהתפתחות רוחנית, עלינו לדשן את הקרקע. כשמדובר בדרכו הרוחנית של האדם הכוונה היא, שהרוחניות שנראתה לנו אך לפני רגע חסרת חשיבות או לא נחוצה לנו, מתחילה לתפוס מקום מרכזי יותר בחיינו. על האדם לבחור מכל הרצונות והמחשבות שלו רק את אלה שמועילים להתפתחותו הרוחנית.
🌾מעדרים: "חופרים בעיקרי האילנות: האדם צריך לחפור ולחקור את עיקר תכליתו – לשם איזו מטרה בא לעולם הזה".
צמיחתו של האילן תלויה בקרקע שבה הוא גדל. על מנת שהגרעין יוכל לנבוט ובהמשך גם להכות שורשים, יש להכשיר את הקרקע, להפוך ולעדור אותה. כך גם ההתפתחות הרוחנית של האדם תלויה בחקירתו את תכלית חייו. האדם צריך לחפור ולחקור לאיזו מטרה הוא בא לעולם הזה. על ידי החקירה הפנימית האדם מחייה את השורשים הרוחניים שלו ובעקבות כך גם את הענפים שניזונים מהם.
🌱מייבלים: "בעת שהאדם עושה איזה עבודה לשם אלוקיו, הסימן הוא אם הוא משתוקק להצניע את הדבר מבני אדם וזה סימן שכוונתו היא אמיתית".
כפי שחותכים את היבלות, את המומים שנולדים באילן, כך גם על האדם לנהוג בעבודתו הרוחנית. היבלות מסמלות את הסימנים החיצוניים של עבודתו הרוחנית של האדם. עליו להישמר מביטויים חיצוניים אלה, מכיוון שהם יכולים לעורר קנאה באנשים שרואים אותם ובכך להזיק להתפתחותו הרוחנית. לכן, על האדם להסתיר אותם מאחרים.
🍁מפרקים: "מפרקים את העלים מעל גבי האילן כדי להקל עליו… האדם צריך להתגבר על הרצונות לקבלה עצמית".
ה"עלים" מסמלים את כל הפעולות שבעזרתן האדם מגיע ל"פירות" ואילו הפירות מסמלים את היכולת לעשות פעולות למען הזולת. האדם מתחיל את דרכו עם כוונה אגואיסטית, לטובת עצמו, שנקראת "לא לשמה", אך ככל שהוא מתקדם בדרכו הרוחנית הוא מתרחק מכוונה זו, "מפרק את העלים מעל גבי האילן" ומגיע להניב פירות. התהליך הזה נקרא בקבלה "מתוך שלא לשמה באים לשמה". במילה "לשמה" אנו מתכוונים לפעולות שהן רק לטובת הזולת.
🌿מְאַבְּקִים: "מאבקים את השורשים המגולים ומכסים אותם באדמה. לפעמים אנחנו באים לידי מצב של ייאוש ואנחנו מרגישים שלא נעלה אף פעם ממצבנו שנמצאים בו עכשיו. על זה אמרו 'מאבקים', שצריך ללחום (להיאבק) עם המחשבות הללו".
כשמדובר בגידול האילן, נהוג לכסות בשלב זה את השורשים החשופים בעפר, כדי שהשורשים יוכלו להמשיך ולהתפתח ללא פגע. "שורש" נקרא מחשבה, שהיא "שורש המעשה".
כמו האילן, גם אנו פוגשים בדרכנו הרוחנית ספקות, ולעיתים נתקלים גם בחוסר אמונה ביכולתנו להשלים את המסע הרוחני. כשאנו מגיעים לשלב זה, עלינו להעמיד את דברי המקובלים מעל לספקות שצצים בנו "ולכסות בהם את הספקות". המקובלים, שכבר עברו את השלבים בדרך שבה אנו פוסעים, מנחים ומדריכים אותנו בבטחה לעבר השלבים שעוד צפויים לנו.
☘️מְזָרְדִים: "מזרדים את הענפים הלחים… אם התורות והחכמות הם מרובים ממעשיו, אזי אסור לו להשתמש עם הרבה ידיעות וחקירות. כי עיקר האמת מתגלה במעשים".
כשם שמקצצים את הענפים הלחים מהעץ, כך גם על האדם לשים לב שלא להרבות בלימוד רק לשם הלימוד. כלומר, אפילו שהחכמה שרכש היא "לחה", כלומר נכונה ואמיתית, אסור לו לשקוע בחכמה רק כדי ליהנות ממנה, אלא עליו לזכור שמטרת הלימוד היא להידמות לבורא ולהגיע לאהבת הזולת.
🌴מעשנים: "מעשנים תחת האילן כדי להמית את התולעים הגדלים בו… שהעשן בא על ידי השריפה, היינו שבכל יום הוא שורף את עבודתו של אתמול… ומתחיל מחדש".
כפי שמעשנים תחת האילן כדי להמית את התולעים הגדלות בו כך גם צריך האדם "לשרוף" בכל יום את העבודה של אתמול, את המדרגה שהשיג, אחרת היא מפריעה לו לגדול. רק כך יוכל לעלות בסולם לעבר מטרת החיים.
מְסַקְּלִים: "מסירים את האבנים, שהוא עניין הבנות שיש לו בתוך הדעת".
"אבן" מלשון הבנה. כפי שמסירים את האבנים בשדה, כך גם על האדם להכשיר את השטח לעבודה רוחנית ולהסיר את ההבנות האגואיסטיות שיש לו בתחילת דרכו. פעולה זו נקראת "מסקלים", מכיוון שהאדם צריך לסלק מעצמו את ההבנות שאפשר ליהנות רק כשפועלים מתוך אהבה עצמית. שכן, ההנאה האמיתית, השלמה והנצחית מצויה באהבת הזולת.
🌲מכרסמים: "כורתים וחותכים את הענפים היבשים מהאילן, את כל מה שרכש מהסביבה".
בהמשך הדרך, כדי שהאילן יוכל להניב פירות מתוקים וראויים למאכל, עלינו לחתוך ממנו את כל הענפים היבשים שמעכבים את גדילת הפירות.
עוד מילדות, אנו סופגים השפעות רבות מהסביבה שבה אנו גדלים. ערכים אלה הטביעו בנו שאיפות, מוסכמות ודעות קדומות כלפי המציאות, שגרמו לנו לחפש בחיינו רק אחר "פירות" חולפים וזמניים. ערכים אלה נקראים "ענפים יבשים" משום שאינם כשירים לתת פרי. כפי שענף שהתייבש על העץ אינו יכול להניב פרי וצריך להסירו מהעץ, כך גם אנחנו לומדים איך להסיר מעצמנו בהדרגתיות, את מה שמעכב אותנו להבין את המשמעות האמיתית של חיינו.
🍀 ט"ו בשבט שמח!
קראו עוד בטוויטר שלי.
