קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מחכה לנו, שנילחם עליה
יש לנו היהודים תכונה כזו, שאנחנו מפתחים רצון חזק למשהו עד הרגשה שדי! אין לנו חיים בלעדיו. וברגע שמקבלים אותו, זהו, נגמר העניין, עוברים הלאה.
כך מאות שנים של געגוע שורף לארץ הקודש הפכו תוך שנים בודדות לאדישות, למובן מאליו. לא רק שרבים מיהודי התפוצות מלכתחילה לא הגיעו לכאן כשנפתחו שערי הארץ, אלא מתוך אלו שכן באו והתיישבו בה מתרבים האנשים שרק מחכים להזדמנות להיפטר ממנה.
הגיע הזמן לתפוס שאדמת ישראל היא לא פיסת קרקע רגילה, כזו שיהודי יכול להחליף באחרת ולהישאר בחיים. אומנם היא לא דשנה כמו הרבה אדמות אחרות בעולם, אבל כולם רואים איך מצד אחד כשאנחנו עובדים אותה היא נותנת לנו פירות נפלאים, ומצד שני האדמה הזאת לא שלנו אם אנחנו לא נלחמים עליה בשיניים. היא דורשת מסירות נפש, ואם לא, היא ממאיסה את עצמה עלינו ופולטת אותנו ממנה בגועל.
ושם בתפוצות, בגלות מאדמת ישראל, לא הייתה ולא תהיה לנו אף פעם מנוחה. כי אין לנו בחירה להתיישב בארצות זרות לאורך זמן, תמיד נהיה בהן זרים נרדפים, נודדים ממדינה למדינה בצער. אנחנו שייכים לישראל, נולדנו בה, נועדנו לה. רק מה, עלינו להוכיח שאנחנו מתאימים וראויים לה.
שורשי אדמת ישראל טמונים עמוק בכוח פורה של אחדות, לכן היא לא סובלת אותנו נפרדים. היא מסכימה לקבל אותנו אליה בתנאי שאנחנו מאוחדים כאיש אחד, לא זזים איש מאחיו, דואגים זה לזה, שומרים עליה כעל דבר יקר ערך, העיקרי בחיים. זה נחשב עבורה שאנחנו יודעים את מעלת ערכה.
כל פעם שלא הערכנו אותה כראוי והחרבנו בטמטום לב את הקשר בינינו, נזרקנו מישראל, נחתו עלינו מכות קשותו ועברנו ייסורים גדולים. כל הסבל הזה כדי שנחזור אליה ונוכיח לכוח העליון ולעצמנו, שאנחנו כבר שייכים אליה בלב ונפש, בשלים לחיות בה כעם ישראל על אדמתו ישראל.
הקמת מדינת ישראל סימלה את סוף הגלות, אבל את הגאולה עלינו להרוויח במלחמה של צדקת הדרך, בהסכמה להשתנות עבור האדמה הזאת. בינתיים זה לא קרה, ועל כולנו לטפח תקווה גדולה שזה יקרה בקרוב. לא רק לנו יהיה טוב מזה, אלא לכל העולם.
מה שהתחיל בלחם ובצל
לפנות בוקר הייתי מגיע ומוצא במטבח צלחות עם שאריות של חומוס, בצל, חתיכות לחם וקצת שתייה חריפה. כך הבנתי שהגעתי למקום שבו יש קשר בין האנשים הרבה מעבר ללימוד יומי סתמי. זה היה כשהתחלתי ללמוד את חכמת הקבלה אצל מורי ורבי ברוך שלום אשלג, איתו ישבו שישה זקנים שלמדו עוד עם אביו, הרב המקובל הגדול יהודה אשלג, בעל הסולם.
הם היו חבורה קטנה ומגובשת, כמו קיבוץ קטן בתוך עיר, עובדים כמה שצריך כדי להתקיים בפשטות, ואת שאר השעות מעבירים יחד, בלימוד ובסעודות שלא האוכל בהן הוא העניין אלא חיבור הלבבות, מימוש חכמת הקבלה.
בעל הסולם חלם בזמנו להקים עם תלמידיו קיבוץ, שבו יוכלו ליישם את צורת החיים של "הדור האחרון" עליו הרבה לכתוב: חיים של שיתוף רוחני, וכיוצא מזה גם קיום שותפות חומרית. בעצם כל המקובלים לדורותיהם נמשכו לרעיון השיתופי.
אפשר לשאול, אם הרעיון של חכמת הקבלה הוא חיבור העם, ואחר כך אפילו חיבור כל העולם, אז למה להקים חברה סגורה בתוך עצמה? אם רוצים לקרב בין כולם, לא כדאי לחיות בתוכם? אבל הרעיון שלהם לא היה להתבודד בחברה סגורה, אלא לבנות חברה קטנה שתהווה גרעין לעם ישראל המחובר, שתניח יסוד לבניין האומה המאוחדת.
גם כשמורי הרב"ש הלך מהעולם והקמנו קבוצה על שמו, "בני ברוך", חלמנו על קיבוץ בישראל, שבו נוכל ליישם את דרכו ושיטתו של בעל הסולם ולהפיץ אותה ברחבי העם. אלא שלא הצלחנו בזה בכלל.
בדקנו את כל האפשרויות, נסענו צפונה, התגלגלנו דרומה, חיפשנו בכל מקום בסיס שבו נוכל להתפרנס בפשטות ולהקדיש את החיים לפיתוח "השרירים הלאומיים שהתנוונו בנו" כמו שקרא לזה בעל הסולם. אלא שלא ראינו ברכה בחיפושים. כאילו נתקלנו במחסום אטום, כוח עליון סגר לפנינו את כל הדלתות. אז הבנו שהחלום הזה לא מתאים לדורנו, שעלינו להתקדם לחיבור בינינו בדיוק בתנאים שניתנו לנו.
הגענו לפתחו של הדור האחרון, דור המשיח, ובזמן הזה לא נראה שהאחדות תבוא מתוך חברה קטנה וסגורה שתשפיע על כל האומה, אלא שהרעיון היהודי יתפוצץ בחברה, ותוך זמן קצר וסמיך יתפשט בכל העם, יתבטא בהבנה מי אנחנו ישראל, בהחלטה לפרוש את רעיון הערבות ההדדית על כל הארץ ולהתאחד כאיש אחד מול כוח עליון יחיד.
למעשה התעוררנו לפנות בוקר מחלום רע אל מה שידענו תמיד.
איך האויבים שלנו גונבים את הכוח שלנו? להמשך צפייה לחץ כאן
מאה ימים
מצמרר לחשוב מה עובר על החטופים במחילות בעזה, את המצב האפל שבו הם נמצאים כבר מאה ימים ארוכים בחוסר ודאות. התקווה היא שהם נאחזים בכוח העליון ומרגישים איך הוא שומר עליהם, כמו שכתוב "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
גם עלינו לעשות כאן אותם מאמצים כבירים בליבנו עבורם. להגביר תפילות בשבילם, לפנות לבורא ולבקש חיבור בינינו ואיתם. להתחנן לפניו שיתקרב אליהם עוד יותר, ושגם אנחנו נתקרב אליהם במחשבה ונחיה איתם בלב אחד, שלא ירגישו לבד.
לטובת ביטחונם של החטופים ושל החיילים שנלחמים כבר מאה ימים, עלינו להישמר מאוד: לא לתת לקולות מפלגים לקחת מאיתנו את האחדות – הכוח היחיד שיש לנו. לא להקשיב לכוחות רעים שרוצים לשבור אותנו!
כל אחד מאיתנו צריך לפחד שאם הוא הולך לדבר רע על אדם אחר מישראל, כאילו הלך להרוג את אחיו, את הוריו, את הקרובים לו ביותר. ולהיפך, לדעת שאם הוא מסתכל על האנשים שהוא חי בקרבם, בבניין, ברחוב, בכל מקום ומקום, ומפגין אהבה אליהם, מוכן להגן עליהם מכל רע, אז עם ישראל חי ושלם, ושומר על שלום בניו ובנותיו באשר הם שם.
קראו עוד בטוויטר שלי.
