קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
לחיות את המילים של ההורים השכולים
"אנו מודיעים על נפילת בנינו היקר והאהוב יהונתן לובר", מהדהדות מילותיו של אבי הלוחם סמל יהונתן לובר ז"ל, שנפל בגבורה בקרבות בדרום עזה.
"אנחנו מחבקים את כל עם ישראל ומבקשים מהתקשורת ומכל אחד בעם שלנו, אנא יום אחד של אחדות לעילוי נשמתו. אנא אל תכתבו ואל תשדרו שום דבר של מחלוקת, אנא דברו טוב, הבליטו את הטוב במקבלי ההחלטות ובעם הנפלא שלנו שיהונתן היה גאה להילחם בשבילו. אנא יום אחד של אחדות ודיבורים טובים".
אלו מילים שהן למעלה מהכוח האנושי שיגידו הורים שכולים בנסיבות אלה. לקרוא אותן נותן הרגשה של קריאה בתורה, כאילו הן עולות ויוצאות ממנה. יש בכך פדיון אדיר, פעולה עצומה של העם היהודי, שאבא משלם ביקר לו מכול, מבקש שהכאב שלו ישרת פיוס כללי, את איחוד העם. אלו מילים שמגיעות ממקום עליון, לא מתוך הגוף. הבורא שם אותן בנשמתם, והוא משדר דרכם את מילותיו.
המידה שבה אותם הורים שכולים מבטלים את עצמם מעידה על גדלותם. הם מתבטלים בכך שלא מאשימים אף אחד ומרגישים שהכול בא מלמעלה, ומתוך גדלות נפשם הם זוכים להרגיש את שורש העם, את הכוח שמצווה עלינו אחדות. זהו רגע האמת ולשם הכול מתנקז. הודות להם העולם שלנו מתרומם ומזדכך.
כדי שהבקשות של ההורים השכולים ייפלו על אוזן כרוייה, עלינו לחיות כל הזמן עם אותן מילים שנישאות מאלו שמרגישים את האובדן האדיר הזה. הכרחי שנחיה עם ההרגשה העמוקה שלהם. כך נפרוץ את מחסום הפירוד, נשתנה בהכרח ונחיה אחרת: בחיבור, באהבה, במחילה, בהשתוקקות הדדית זה לזה.
אולי אנחנו מתחילים להתבגר
יכול להיות שאנחנו עוד לא יודעים בדיוק לפרש מה עובר עלינו, אבל העיסוקים של החיים לפני המלחמה מרגישים קצת ילדותיים עכשיו וחסרי פואנטה, מה שמביא הרבה אנשים להרים את העיניים לחפש סביבם ובתוך ליבם את המדרגה הבאה שלהם, כפרטים וכעם. אולי אנחנו מתחילים להתבגר.
אפשר לדמות את מצבנו לילדה קטנה שמשחקת עם בובת סמרטוטים, עבורה הבובה היא כל החיים: היא נותנת לה לאכול, מחבקת ומנשקת אותה, היא מלבישה אותה ומשכיבה אותה לישון, את כל הנשמה שלה היא שמה בבובה שלה.
ובבית ישנו גם תינוק קטן, כמו בובה רק אמיתי. אבל כשאימא מבקשת מהילדה לשחק איתו, אין לה שום עניין בו, כלום. עבור האימא התינוק הוא כל החיים, ועבור הילדה הבובה היא הכול. אלו שתי מדרגות חיים, של מה חשוב לנו ומה אנחנו רוצים.
החברה שלנו דומה לאותה בובת סמרטוטים, חברה שבורה ומוחלשת, כל אחד גר בתוך עצמו, העיקר שהוא יהיה מסודר ללא שום עניין לצאת מעצמו לדעת מה עם כולם. ופתאום באה אימא טבע, ובלי שנרגיש בתוך ערפל המלחמה שמה לנו תינוק משותף בידיים על מנת שלא נישאר ילדים קטנים.
מצד אחד, המשחק בבובת "אני ואני" נראה היום קצת משעמם, שטוח, דומם. הלבשתי את עצמי, האכלתי את עצמי, טיפלתי ועשיתי הכול למען עצמי, וכעת זה לא ממלא אותי. מצד שני, התינוק האמיתי נראה עדיין קצת דוחה, מה הוא בוכה, ומה עושים איתו בכלל. לא עוברים מבובת סמרטוטים לאהבת הזולת בפעם אחת, בינתיים אנחנו תלויים בין ארץ לשמיים – כבר לא מתמלאים מאהבה עצמית, ועדיין לא מתענגים על שבת אחים.
למרות שזה מרגיז את הילדה לעזוב את הבובה, אימא בכל זאת מבקשת: "תתעסקי קצת עם אחיך, אני צריכה לבשל משהו, לקפל כביסה. רק לכמה דקות". לאט לאט הילדה מתחילה לגלות עניין בתינוק. היא מגלה שהיא יכולה לגרום לו להפסיק לבכות, שהיא מבינה מה חסר לו. התינוק מתחיל לחפש אותה כשהיא לא לידו, הוא צוחק אליה ומושיט לה ידיים. הוא מתפתח וגדל לה מול העיניים.
כך כוח הטבע העליון דוחף אותנו כל פעם עוד קצת אחד לזרועות השני, מחייב אותנו להתבגר, לעסוק במשהו חי, בקשר נושם. עד שנמצא את עצמנו יום אחד נותנים לאחרים בשמחה את החיים והנשמה.
מי שמתקרב לתכונת הבורא ורוצה לגרום רק טוב לזולת, מתחיל להרגיש בתוכו מילוי שנקרא ״אור עליון״.
אפשר להרגיש את האור של הבורא רק בתנאי שנעשים דומים לתכונתו' שהיא השפעה ונתינה טהורה.
אדם שנמצא בהשפעה כמו הבורא' חיי את חייו בכוונה פנימית להיטיב לבורא בכל פעולותיו ואין לאחרים אפשרות…
קראו עוד בטוויטר שלי.
