קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מבקשה פרטית לבקשה לאומית
לכל אחד יש את הצרה שלו מבית, ובאופן טבעי הוא פונה לאן שפונה עם בקשה אחת בלב: שהבעיה שלו תיפתר כבר. לאחד יש מחלה, לשני ילדים בצבא, והוא לא פנוי ואין לו כוח לבעיות ובקשות על מישהו אחר.
זה טבעי, אבל חברה שבה כל אחד פנוי להשמיע רק את הבקשה האישית שלו, היא חברה ברמה של דומם, לא מתפתחת, לא צומחת. כדי שחברה תצמח על כל אחד מחבריה לעלות קצת מעל הטבע הנתון, מעל האגו הצר, ולהשתדל להרחיב את עצמו ולשמוע מה חסר לכולם, לבקש איתם עד שתהיה לנו בקשה לאומית על בריאות העם, על החיילים של כולם. העיקר שנבקש יחד.
אם כל החברה נמשכת לבקש כאחד, אנחנו מתקשרים בינינו ונותנים זה לזה כיוון על מה לבקש, עם מה לפנות, וכבר יש לנו דרך, מתווה צמיחה. כך הצמחים גדלים, רק מתוך קשר לסביבה – הקרקע, האוויר, המים, האור – שנותנת להם כיוון.
בתקופה האחרונה אנחנו מקבלים סימנים רבים מלמעלה שחסרה לנו חברה כזאת צומחת, שבה כולם כרוכים בכולם ומקבלים זה מזה השראה וכיוון. התנאים שלוחצים עלינו מבחוץ דורשים מאיתנו לגדול, להיות צמודים יותר זה לזה, להרגיש ולהבין את האחר.
המעבר מדרגת הדומם לדרגת הצומח דורש הסכמה. הנטייה הטבעית תמשוך אותנו כל הזמן אחורנית לחשוב רק על עצמנו, ולמרות זאת עלינו להשתדל לצאת מעצמנו למחשבה על הכלל. להשתדל להגיע לבקשה אחת של אחדות. יום יום.
כתוב שאחרי שאדם מת ומגיע לבית דין של מעלה שואלים אותו האם עסק בתורה וציפה לישועה. עיסוק בחיבור לפי הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך", הוא עיסוק בתורה. התמדה לבקש על כלל ישראל היא ציפייה לישועה.
מאיפה המוטיבציה של הדור הצעיר להילחם היום? להמשך צפייה לחץ כאן
מלחמה עושים באהבה או שלא עושים בכלל
מילואימניקים שלא ראו את הבית מעל חודשיים מגיעים הביתה ונכנסים להלם. בלי שידעו, בבית המשיכו כל הזמן הזה במלחמות פוליטיות כאילו אין אלוהים ואין מלחמה. כל רוח הלחימה והאחווה שמילאו להם את המפרשים בחזית מתרוקנת בבת אחת. תארו לכם, ככה הם יצטרכו לחזור לחזית, ובשביל מה, כדי שבבית יוכלו להמשיך לעשות בשקט מלחמה?
עכשיו, אפשר לבכות על המצב, "אוי אוי, זה נורא", אבל למי זה בדיוק עוזר? זה אפילו מזיק עוד יותר. ואפשר לצאת כמו אריות להילחם על החיבור בינינו, כדי להחזיר להם גב יציב ורחב, ורוח עורפית שתלווה אותם כל הקרב.
צריך להבין, המלחמה באויבים שם היא אינסופית, היא בור בלי תחתית, ואנחנו כאן, באחדות, בחיבור, יכולים לעשות לה סוף. לא לבד. לאחד את עם ישראל אי אפשר בלי כוח עליון. כי יצר השנאה בתוכנו כמו האויב החיצוני, הוא בור אינסופי: אם מנטרלים אותו במקום אחד, הוא נפער במקום אחר. כל אחד סוחב איתו אגו גדול על הלב ולא יכול להפוך את עצמו בעצמו מאויב לאוהב, לכן אנחנו צריכים את הבורא לצידנו, שינהל אותנו בצורה קצרה ונכונה לניצחון במלחמה על האחדות, על הבית.
הלוא ממילא גם את ההתעוררות הזאת לראות איך אנחנו מתנהגים בזמן שהחיילים בחזית, הבורא נתן לנו עכשיו. הרי הפילוג ישן נושן, החידוש הוא שאנחנו מסוגלים להכיר בו, להרגיש אותו, להיבהל ממנו. כלומר הכוח העליון הוא ראשון והוא אחרון, הוא התחיל בפעולה, הראה לנו את רוע המלחמה בינינו, והוא יגמור בעדנו, באהבת עם ישראל.
המלחמה על החיבור דומה לריקוד בין שניים, כמו טנגו עם הכוח העליון: צעד אחד אנחנו, צעד אחד הוא, עד לניצחון. אומנם להרגיש מתי תורנו להתאחד בכוחנו ולהבחין איפה הנקודה שבה אנחנו לא מסוגלים ואז לתת לו להוביל, זו משימה מורכבת, ריקוד שדורש עדינות הנפש. אבל אם נרצה ללמוד אותו עבור החיילים הוא יבוא לנו באופן טבעי, כמו תנועה שידענו היטב ושכחנו, ועכשיו נזכרים בה.
2024
בכל העולם ציינו הלילה את כניסת השנה האזרחית החדשה, בישראל ציינו יוצאי ברית המועצות לשעבר את הנובי גוד ("השנה החדשה"), כשארצות מוצאם נמצאות עדיין בלוחמה ארוכה, וגם ביתם החדש, הבית שלנו, בעיצומה של מלחמה.
נקווה שהשנה הנכנסת תהיה טובה יותר לכולם. שהאנושות תתקרב לזהות את הבוץ העמוק שנכנסה אליו, ותחפש איך לצאת ממנו.
בתור דגם מוקטן של העולם, שכל אחד מאיתנו בא מארץ מוצא שונה, עלינו לזכור שיש לנו הישראלים חלק משמעותי בשנה החדשה, כי הרבה מהשלום בעולם תלוי בנו.
בידינו תורה עתיקה, חכמת הקבלה, ורשומה בה הדרך לצאת מבוץ הגרגרנות, מתאוות הכבוד והשליטה או בקיצור מהאהבה העצמית – שהיא מקור כל המלחמות. באמצעות הרחבת דעתנו, הרחבת ליבנו, שנקלוט בו יותר ויותר הבחנות טובות שבהן נרצה לברך את כל העם שלנו, במקום כל אחד את עצמו, כל העולם יתברך דרכנו.
ככל שהקשרים בינינו יהפכו פחות אגואיסטיים ויותר טובים ואוהבים, כך נתקרב לכוח העליון, כוח החיבור, והוא ינצח את כל המלחמות ויבריח את כל הכוחות הרעים מהעולם.
לכן עלינו ללמוד מהמקובלים איך לקרב את עצמנו אחד לשני, איך למשוך את עצמנו לאט לאט לאהבת הזולת כמו תינוק שעולה במדרגות גבוהות ממנו: מרים רגל אחת, מושך את עצמו עם הידיים, מעביר את משקל הגוף ומתיישב. אחר כך קם וממשיך למדרגה הבאה. זה דורש מאמץ, אבל אסור לוותר.
אנחנו צריכים ללמוד לחשוב על הקשר שאנחנו רוצים שיהיה בינינו: איך מרגיש שם במדרגה הגבוהה של אחדות? ליצור אותה בדמיון ולמשוך את עצמנו לשם. נקווה שכך יהיה מעכשיו. שנה טובה לכולם.
האם יש לנו בכלל שותפים להסכם מדיני? להמשך צפייה לחץ כאן
קראו עוד בטוויטר שלי.
