קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הצד האפל של ארה"ב להמשך צפייה לחץ כאן
ארץ ישראל השלמה
אנחנו כל הזמן מדברים על הארץ היפה שלנו, ארץ שהתמלאה בחודשים האחרונים בגילויים של אהבת אחים ובמחשבה טובה על הזולת, אבל לצערנו היא גם מתלכלכת בהרבה שנאה ומאבקים אנוכיים, שמכערים את אנשיה ונופיה.
המקובלים מלמדים שהמילה "ארץ" מקורה במושג רצון, שהוא לב ליבו של האדם. בארץ הזאת הנקראת "לב" האדם, גרים "אומות העולם" ו"עם ישראל". אבל השכנים, הרצונות האלו, לא מסתדרים יחד, לא מסוגלים לגור במקום אחד בדו-קיום: או שאומות העולם שולטים על הלב או שעם ישראל שולט.
לא תמיד אומות העולם ועם ישראל גרו בכפיפה אחת בלב האדם. בהתחלה הלב היה פראי ויצרי, שלטו בו "עמים זרים" בלבד, רצונות של אהבה עצמית שמילאו אותו ומשכו כל דבר לעצמם, בלעו הכול לבית קיבולם.
רק בשלב מאוחר יותר בהתפתחות האדם התעורר בליבו רצון קטן שנקרא "ישראל", רצון המכוון ישר לאל, רצון שמואס באהבה עצמית ומוצא טעם רק באהבת הזולת. זהו רצון שאין לו תביעות לעצמו וכל תשוקתו היא שיהיו לו אמצעים לתת הנאה לכוח העליון, לטבע האוהב.
מרגע שנכנס ללב הרצון שנקרא "ישראל" התחילה "מלחמת היצר". האדם התחיל להילחם עם עצמו כדי להכניע את הלב, לגרש ממנו את שליטת הרצון לקבל, ולתת את מפתחות השלטון בידי הכוח העליון – שיעשה איתו כרצונו, יעצב אותו בתכונתו.
המלחמה ביצר נמשכת עד שהמאמצים המתמידים להכניע אותו מכריעים את הכף, והאדם זוכה בחסדי ה' להתגבר עליו. אז הוא יוצא כמנצח במערכה וכובש את הלב, שנקרא עכשיו "ארץ ישראל", משום שכל רצונו הוא ישר לאל.
האמצעי הנצחי לנצח ולהגדיל את הרצון ישר-לאל הם הישראלים שנמצאים סביבנו. אם נילחם כל אחד באהבה העצמית שלו עד שנאהב כל אחד מהעם כמו את עצמנו, נכבוש חלק אחר חלק מליבנו, עד שכל רצוננו יהיה מכוון ישר-אל, ארץ ישראל השלמה תהיה בידינו, נקייה ויפה.
כשנגמרות המילים
יש אנשים שהבכי פורץ ויוצא מהם בקלות, ויש שמתאפקים ונסגרים, מחזיקים את עצמם. אנחנו יודעים שלאו דווקא הדמעות מעידות על עוצמת הכאב.
בין אם הדמעות זולגות או לא, הרבה כאב עובר וזורם עכשיו בעם, על השבויים, על החיילים הנופלים, על המשפחות השכולות ועל החברים הטובים. ועוד כאב מפלח ישנו, על הפירוד. לאנשים רבים כואב הלב על הפילוג בינינו, והם מבקשים בתוכם שמשהו יזוז בנו סופסוף ונשתנה. שנתעורר להתקרב, ולו רק למען אלו שנלחמים בשבילנו. שנאהב כבר למען ה'.
ואולי הם מרגישים שהבקשות לא מתמלאות, והתפילות לא נענות, והם כבר קרובים להתייאש. זה מצב קשה אין ספק, אבל הוא מקרב אותנו מאוד אל השער היחיד שלא ננעל. שער הדמעות נפתח בדיוק כשאדם מרגיש שאין לו יותר מה להגיד, שנגמרו לו כל המילים שבעזרתן ניסה לשכנע את הכוח העליון לעזור, והוא מתפרץ כמו תינוק שאין לו כלים אחרים לקבל את מה שהוא כל כך רוצה, מלבד הבכי.
הבכי הזה לא כרוך בהכרח בדמעות. הבכייה שפותחת את שערי שמיים היא בקשה פשוטה מאוד, ישירה. היא קריאה ממעמקים, מעומקי הלב, שנתקרב בינינו, וביחד נתקרב אל הבורא. זאת בכייה שהיא ביטוי של רצון אמיתי – שאין לו יותר שום פניות, רק האחת הזאת.
ואם אנחנו בוכים כך, והדמעות הן עבור העם שלנו שלא מתעורר להתאחד, והן נובעות מתסכול ומחוסר אונים נורא על השנאה שפוגעת בנו ומחלישה אותנו, אז תדעו שהבכיות האלו מועילות מאוד, לכן תמשיכו, תמשיכו בכל הכוח לבקש.
קראו עוד בטוויטר שלי.
