קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שכל הכדורים שמכוונים לחיילים שלנו יגיעו אליי ולא אליהם. להמשך צפייה לחץ כאן
כל מה שנמצא מחוץ לעצמנו נקרא "רעך", ועלינו להתייחס לכולם באהבה.
ניתן להגיע לאהבת הבורא דרך אהבת הזולת בלבד.
מחנה קדוש
מאז נכנסנו לארץ בפעם הראשונה לפני שלושת אלפים שנה אנחנו חיים על החרב, ולא פעם אומות העולם ולא רק הם אלא אנשים מתוך העם הצדיקו את האויבים בטענה שאין לנו בלעדיות עליה. גם עכשיו, בזמן שהמלחמה קשה ומתארכת הם טוענים כך.
את הארץ הזאת נתן לנו הכוח העליון, כדי שנשב בה ונהיה לו למחנה קדוש שחי על הכלל "ואהבת לרעך כמוך". אומנם עוד לא הגענו למדרגה הזאת וצריך לחתור אליה בכל הכוח: לוותר כל אחד על עמידה נטועה בגאווה ולעשות צעד רחב לקראת כלל ישראל, אבל לא לחשוב שיש לנו זכות לוותר עליה.
ובינתיים עד שנהיה למחנה קדוש, יש בינינו לפחות חלק אחד שהוא כבר כזה: הצבא שלנו, צה"ל. בצבא שנלחם על ארצו יש כוח רוחני, והכוח הזה מסוגל להעלות את כל העם איתו. בקדושה הזו נכללים גם חיילים שאין להם מושג על הציווי להיות אומה שהקיום שלה מותנה באהבת הזולת, שלא יודעים שאנחנו נמצאים במלחמה רוחנית שמביאה את כולנו לקדושת ה'.
לכן על כולנו כאחד להתאחד סביב החילות. מלבד הבורא מלמעלה והצבא מלמטה, לא עומדים לעזרנו כוחות להיבנות בארץ ותפקידנו בכוח הוא לתמוך בחיילים עד כמה שרק אפשר, להתקשר בלבבנו ומתוך הלב המשותף לעזור להם להצליח בכל מערכה. כך נכלול את עצמנו בקדושה.
המלחמה הזאת צריכה לחדש בנו רצונות עתיקים רדומים, לעורר געגועים גדולים להתקרב זה לזה כדי לקרב אלינו את הכוח העליון. רשימות המלחמה, הרשמים ממנה, בכוחם להביא אותנו להחלטות טובות וישרות שיובילו את העם להיות מחנה קדוש, עַם ה'. הטוב ביותר אם נתפלל יחד עבור החיילים שלנו.
כל הישראלים חברים
במסכת שבת כתבו חז"ל שהכוח העליון אומר לעם שלנו, "אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".
ידוע שהכלל הגדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". אם אנחנו, ישראל, מקבלים על עצמנו ליישם אותו אנחנו מתקיימים, ואם לא, אנחנו חוזרים לתוהו ובוהו, לפיזור מוחלט, כמו שהיינו לפני שהתאספנו לעם: סתם אנשים בלי לאום, בלי עבר, בלי הווה ועתיד, בלי ייעוד, חזון ותפקיד.
זאת המשימה שהוטלה עלינו: להתאחד בינינו ואחר כך לאחד סביבנו את כל העמים ואת כל הבריאה אל הכוח העליון שמהותו היא אחדות. זו מלאכה מיוחדת מאוד, גדולה, חשובה, שבלעדיה אין לנו משמעות. לכן אין דבר שצריך להפחיד אותנו מלבד חוסר הצלחה להפוך חברים זה לזה, עד אהבה מוחלטת שהיא השער לאהבת הכוח העליון. אם נצליח בזה, הכול יצליח. ולהפך.
חיבור רוחני כזה הוא מעל לחברות רגילה – מעבר ללתת יד אם צריך עזרה, להושיט כתף לבכות, אוזן לשמוע טענות או לפרגן במילה טובה. חברה, כמו שדורשת מאיתנו התורה להיות, היא כזו המורכבת מחברים שאנחנו בטוחים שבעזרתם נגיע לאהבת הכוח העליון, לתכלית החיים, ולכן אנחנו תופסים ומחזיקים בהם, כי רק בקשר איתם אנחנו תולים את החיים שלנו. לא פחות מזה. כזו הרגשה צריכה להיכנס בינינו, כלל ישראל. בה תלוי הקיום שלנו.
כמו תאונת דרכים
יכול להיות שאנחנו קמים בבוקר ורואים שהותרה לפרסום ידיעה על חייל שנפל, והלב נופל, וחושבים על המשפחות שלא ישנות, ומתמלאים דאגה על האומה שלנו, והדאגה מרככת ומכניסה בנו אהבה לעם ישראל, ואנחנו מבטיחים לעשות הכול כדי לתת לו רוח ולחזק את ידיו שלא ישבר.
ואז אנחנו פותחים איזו רשת חברתית, וערימות של זלזול ושנאה משתוללות שם, ולפני שאנחנו מבינים ובורחים, הן נכנסות בנו במאה קילומטר לשעה. לפני רגע היינו בדרך לפתוח את הלב לכל אחד ואחד ולחבק את כולם, ואז קרתה לנו "תאונת דרכים": רעל השנאה התנגש בנו ונשארנו חסרי הכרה.
אחר כך אנחנו יוצאים מהעילפון לאט לאט, ושוב חושבים שאנחנו חייבים להיזהר מאוד מלשון הרע. משהו בלב מתעורר ויודע כבר שיש לעם ישראל מטרה, והיא להתאחד על פני הפירוד והשנאה. הבוז, הגאווה והרוע מתרחקים, והרגשה חדשה כובשת את הלב, עם הבטחה לעשות הכול כדי לא ליפול יותר.
אבל החיים עושים את שלהם והזיכרון קצר, ואנחנו שוב שוכחים מה חשוב ומאבדים ריכוז, ושוב מוצאים את עצמנו מעורבים בתאונת דרכים. ומתאונה לתאונה מתגבשת בנו החלטה נחושה: לא להסיט יותר את העיניים מהדרך ולהתקדם בביטחון מלא למטרה. השנאה לפירוד גדלה, ולצידה גדל גם חיסרון שלם לחיבור הלבבות. ועולה בקשת תחנונים לכוח העליון, שישמור את דרכנו מלמעלה ולא יעזוב.
קראו עוד בטוויטר שלי.
