קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מחוברים כברזל
כתוב במשנה שרבי עקיבא היה אומר, "הכול נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת, והכול מתוקן לסעודה".
"החנווני" הוא הכוח העליון, הבורא שהכין את הבריאה וקיומה כדי שנעסוק בה ונרוויח בסופו של דבר את תכליתה: גילוי כוחו בעולם, כוח האחדות והשלום. אבל מי יכריח את האנושות לעסוק בה? על כך כתוב, "הכול נתון בערבון", כלומר אין בעולם הפקר. הכוח העליון פרש מצודה על האנושות שאף אחד לא ימלט ממנה, כל הנבראים מוכרחים להילכד בה ולקבל בהכרח את עבודתו עד הגילוי השלם, השלום בעולם.
אומנם העולם נראה כמו חנות פתוחה שבעל הבית נעדר ממנה, אבל הוא נוכח, ואם נראה לנו הנבראים שהוא לא גובה תשלום זה מפני שהוא נותן בהקפה, "הפנקס פתוח והיד כותבת", כלומר כל מעשה נרשם מיד, כלום לא הולך לאיבוד.
ביחס לזה יש שתי גישות אנושיות: האחת היא של אנשים שלוקחים בלי כוונה להחזיר. עליהם נאמר "היד כותבת" והם משועבדים לשלם, להגיע לתכלית שלא מרצונם.
השנייה היא של המאמינים שאין בעולם הפקר וצריך לשלם בנתינה מצידם על כל מה שהם לוקחים. מי שנוהג כך נקרא "מלווה", כי מראש הוא מתכוון לשלם על כלכלתו ולפרוע את החוב בחתירה למטרה הנעלה.
כך כולם משלמים בשווה, אלא שהסוג הראשון פורע את החוב בייסורים גדולים, והסוג השני פורע חובו מרצונו, נמשך אל המטרה מתוך חשק גדול על ידי רוח האהבה.
ההבדל מהותי. לאלו שפורעים את חובם מדעתם ומרצונם מובטח שבמאמץ לחתור לתכלית יקבלו כוחות שירימו אותם למטרת הבריאה כמו שכתוב "שיש להם על מה שיסמוכו". ואלו שנפרעים שלא מדעתם דינם "דין אמת", מפני ש"הכול מתוקן לסעודה". תכלית הבריאה שמשולה לסעודה מלאה כל טוב תתקיים בכל מקרה, כל העולם מוזמן אליה, יטעם ממנה וייהנה – בין אם יתייסר בדרך ובין אם ירוץ אליה בשמחה.
איך כל האמור קשור למלחמה שאנחנו מצויים בה? יש עם אחד שהתקבץ מכל עמי בבל העתיקה ובגורלו נפלה הזכות לתת לאנושות דוגמה לאחדות מתוך רצון וריצה אחרי תכלית הבריאה. על עם ישראל להיות הראשון לחתור לנבואת השלום של ישעיהו, למלא את הארץ בדעת העליון עד שהקנאה והשנאה, ההתנגדות הקשה האגואיסטית בין איש לרעהו בתוך העמים ובין הלאומים תעבור מהעולם וישרור בו שלום אמיתי, קרבה אנושית בין כולם ובינם לבין בוראם. השלום וידיעת ה' הם דבר אחד.
עד המלחמה, התנהלה ישראל בגישת החנות פתוחה כאילו אין בעל בית. בזזנו ורמסנו איש את רעהו בלי שמץ מחשבה ויחס למה שמצופה מאיתנו, בלי כוונה להחזיר ולשלם את המחיר. התקיימנו במרכז העולם כמו אחרוני מחרחרי הריב, ואיזו דוגמה יכולות היו האומות לקחת מאיתנו?
התהלוכות שהתנהלו בכל כיכר ורחוב במדינה הוציאו מתוכנו שנאה קשה כל כך שאם לא המחבלים הארורים שפרצו את הגדרות והתנפלו עלינו, היינו חס ושלום מגיעים להרוג זה את זה במו ידינו.
אנחנו בעלי הבחירה, ואנחנו חייבים לבחור בטוב. בואו נעזור זה לזה להכיר ולהרגיש מי אנחנו ועד כמה האגו שולט בנו כפרטים וכאומה. אין ברירה, חברים, אין ברירה. יהיה עוד סיבוב ועוד סיבוב, ולא יהיה סוף למצב עד שנתייצב כמו קיר ברזל כלפי האויבים מבחוץ, אבל כלפי פנים נהיה מחוברים כברזל נגד האגו שלנו. זאת עבודה גדולה וכולה מוטלת עלינו. כל עוד לא נבנה בינינו אחדות שתפנה מקום לכל העמים להיות בינינו ולהתקיים בשלום ובאהבה, לא נחיה טוב. חזק חזק ונתחזק.
מה לבקש מהבורא?
אישה אחת חלמה שמאחורי דלפק בחנות עומד הבורא והיא ניגשת ושואלת אותו, "מה אני יכולה לקנות אצלך?". "את יכולה לקנות אצלי הכול", ענה הבורא, והיא ביקשה מיד, "אז תן לי בריאות, אושר, אהבה, הצלחה והרבה כסף!". הבורא נכנס למחסן האחורי, חזר עם מעטפת נייר קטנה והושיט לה. "זה הכול?", שאלה האישה. "כן", ענה הבורא, "מה לא ידעת שבחנות שלי מוכרים רק זרעים?".
לכל אחד מאיתנו ניתנו אותם הזרעים שמהם אפשר להצמיח כל טוב, כל מה שרק יכולנו לבקש. השאלה היא מה אנחנו עושים איתם, איך וכמה אנחנו דואגים לשתול ולגדל אותם. זאת בעצם משמעות החיים, להבין מה הבורא דורש שנעשה עם מה שקיבלנו, ואיך לנהוג לפיכך בכל רגע בזמן.
צריך להאמין שהכול טמון בנו, ואז עלינו רק להשתדל לנטוע את עצמנו בסביבה טובה, כמו שאת הזרעים טומנים באדמה טובה ופורייה. כך כל מה שצריך יצמח ויפרח בנו. כלומר, לנסות לעטוף את עצמנו ככל שניתן בספרים ובאנשים שמשמעות החיים היא ערך נעלה גם עבורם והם חוקרים כמונו לדעת מה הבורא דורש שנעשה עם הזרעים שקיבלנו.
צריך גם להשקות את הזרעים, בזיעת אפנו להשקות אותם. המאמצים שאדם עושה כדי לברר מה נדרש ממנו לעשות עם מה שקיבל, וכל מה שהוא עובר בדרך – באלו הוא משקה את הזרעים.
אז מה הייתם מבקשים מהבורא אם הייתם נכנסים לחנות שלו? אני הייתי מבקש את החכמה להסכים איתו בכול. לבטל את עצמי לחלוטין בפניו, שלא יתעוררו בי שום מחשבות או רגשות, מלבד אלו שאני מקבל ממנו.
להפוך דינים לרחמים
הדינים שנוחתים עלינו מיום ליום הם כבדים ומכבידים וצריך להתייחס אליהם ברצינות גדולה. עם זאת עלינו להחזיק בידיעה פנימית שיש כאן איזה "משחק" איתנו.
לרב המקובל יהודה אשלג יש משל על מלך שאחד מעבדיו מצא חן בעיניו, כי הרגיש שליבו נאמן ולכן רצה לקרב אותו אליו. אבל לרומם פתאום עבד אי אפשר, לכן ארגן לו משחק בשתי מערכות, שבהן יצטרך העבד להוכיח לעין-כול את מה שידע המלך מראש – שליבו נאמן והוא ראוי לשבת לצידו.
בשתי המערכות התחפש אחד משרי המלך, שהיה ידוע בכישרון המשחק שלו, לגזלן ולרוצח. המשחק נראה אמיתי ואימתני והעבד נלחם בו בכל כוחו עד כלות הנפש, להוכחת אהבתו. בתום המערכות פשט השר את בגדי הרשע ושמחה גדולה התפשטה בארמון.
הנמשל ברור. הכוח העליון רוצה לקרב את עם ישראל אליו, להעלות אותנו מדרגת עבדים המשועבדים למחשבה אנוכית, למדרגה עליונה של מחשבה לטובת כולם. גם אנחנו כשנוכיח נאמנות לחוק העליון, לאהבת הזולת, להתאחדות, נוכל למשוך אחרינו את כל העולם.
אנחנו צריכים להתייחס לדינים שנוחתים עלינו ברצינות גמורה, לתת מקום לרגשות שהם מעוררים ולא למחוק אותם בביטול, ועם זאת להילחם חזק על הידיעה שמאחורי כל המקרים עומד כוח חיובי של אהבה, שמטפל בנו במסירות וחושב רק על טובתנו.
כשנצליח לקבל כך את ההנהגה, שהיא תמיד פועלת כלפינו בטוב ומיטיב, נגלה אותה, נכיר את מלכו של עולם. המשחק יסתיים, התחפושות יוסרו ולא יהיה רע, לא שונאים ולא אויבים. הם תיאטרון שמתגלה לפנינו כדי שמעל הכול נפנה לאחדות, נגלה נאמנות.
לכן מצד אחד אסור לנו לגשת למערכה בקלות ראש, ומצד שני לא לתת לעצמנו להיכנס לעצבים ולשקוע בעצבות. הכול בא לטובה, אבל אין תחבולה להקל על כובד המלחמה. זאת ההתפתחות הרוחנית שלנו. איך כולנו אומרים עכשיו? יחד ננצח.
לנקום ביצר הנקמה
קריאות לנקום במחבלים נשמעות היום מהעורף. גם חיילים בשטח נשמעים שרים פה אחד: "רוצים נקמה!", ונדמה שהנקמה הסוחפת מחיה אותם, נותנת בהם אומץ ונחישות להילחם עד הסוף. במחשבה שנייה, אם במקום נקמה הם היו שואגים יחד "לחיים!" היה לשירה אפקט לא פחות מחיה. כי מלכתחילה זו לא הנקמה אלא כוח החיים שזורם בחיבור בין אנשים, שנותן גבורה וכוח התגברות.
צריך להשכים ולהרוג את מי שבא להורגנו, כך כתוב במקורות העם. אבל לעשות זאת מתוך יצר נקמה, לא נאמר בשום מקום. ייחודה של היהדות בהדרכה בכלל לא לפעול מתוך היצר, אלא בחיבור מעליו.
יצר הנקמה שפורץ מאיתנו נגד האויבים תסס בפנים קודם לטבח. לפני כן הוא דגר בלב והתבטא נגד בני עמנו, בנקמה מתוקה באנשי המחנה השני תוך חיפוש אחר חולשותיו ושמחה במפלותיו. דקרנו זה את זה בלשוננו, מתאמצים לכפות זה על זה את רצוננו.
הנקמה כמו תחושת הגאווה, כמו הכעס והקנאה, שורשה שנאה פנימית בין חברי העם. אותו עם שנולד ונועד לחיות בחיבור. רוצים נקמה? אז בה, בשנאה. היא עשתה בנו שפטים וסימאה את העיניים לראות את הסכנה שעושה תרגילי מלחמה על הגדר.
לב היהדות ופנימיות התורה, חכמת הקבלה, מכוונים את עם ישראל לדבר אחד: להתחבר, להתאחד. לא נגד אף אחד, אלא לשם ההתאחדות. פשוט. את האומץ להילחם אנחנו צריכים לשאוב במודע מהחיבור בינינו, ואת החיבור בינינו אנחנו צריכים לבקש מהכוח העליון. שיעלה אותנו מעל היצר וידביק אותנו באהבת חברים.
רבי אלימלך מליז'נסק כתב על כך: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך".
קראו עוד בטוויטר שלי.
