קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
למה העולם אובססיבי אלינו?
זה לא התחיל היום עם ההפגנות בעד ונגד ישראל, כאילו אין לעולם שום דבר מעניין להתעסק בו חוץ מלהתווכח אם יש ליהודים רשות להילחם, או אם בכלל יש להם זכות קיום. זה התחיל כבר לפני עשרות שנים.
מי מכם שיצא לו להתגורר בעבר תקופה באירופה, בשווייץ למשל, הבין כבר אז שיש כאן תופעה יוצאת דופן למדי. אף שוויצרי לא ידע מה קורה בסין למשל ומי בכלל מנהיג אותה בימים אלו, כך לגבי רוסיה, אוסטרליה או כל מדינה גדולה אחרת בעולם. לעומת זאת על ישראל הקטנה ידעו הכול. ממש אובססיה. מעודכנים בכל פרטי החדשות, מי ראש הממשלה ומי הנשיא, ובקיאים בפוליטיקה המקומית במידה מוזרה.
אם מסתכלים על המפה הגיאוגרפית של העולם, אין לכך שום הצדקה והסבר הגיוני. מדינה בגודל סיכה, שהעולם מתייחס אליה כאילו היא הולכת ותופסת את רוב שטחו של כדור הארץ בזמן שלשאר לא נשאר אוויר.
במשך כל ההיסטוריה וביתר שאת היום, העולם מרגיש באופן אינסטינקטיבי את האמת שהיהודים עצמם לא מוכנים להודות בה: לזהות היהודית יש משמעות חורצת גורלות עבור כולם. מה שאומר שעל המפה הרוחנית, ישראל באמת פרושה על כל העולם.
עם המלחמה הנוכחית, התחלקות העולם בעד ונגד ישראל, צועקת מפה ועד ניו זילנד: רובו נגדנו. ההתנגדות אלינו תהווה מעתה כוח לחץ מתגבר, שיחייב את עם ישראל להזיז את המפה החומרית הצידה, להעיף מבט במפה הרוחנית, לתפוס את המהות שלו, את הזהות היהודית, ולהתחיל לפעול לפיה.
המושג "זהות יהודית" נמצא כבר כמה זמן באוויר, נזרק מיד ליד מאז התחיל הפירוד בינינו להקצין בצורה מבהילה. יש שיגידו שיהודי זה לתרום לקִדמה, יהודי זה להתגייס לצבא, יהודי זה להניח תפילין, יהודי זה לעמוד בצפירה. כל אחד עונה לפי דרכו ושיטתו.
מעל כל אלו, הגדרתה המקורית של חכמת הקבלה, לב היהדות, קיימת במקורות האומה: היהודים הם עם שמקשר בין כל העמים לבורא. בין כוח עליון של אהבה לכולם לבין כוח תחתון של אהבה עצמית.
יהודי צריך כל הזמן לחוש את הבורא איתו, בין אם הוא על אדמת ישראל, סין או לפלנד. יהודי זאת נשמה מיוחדת שהחוק לפיו היא מתקיימת הוא "ואהבת לרעך כמוך", ואין לה אחר מלבדו.
בהתאם להגדרת הזהות היהודית, כאשר היא מחוקה מהלב יש בינינו דחייה חזקה ביותר בין איש לאחיו. אין שנאה גדולה בין השוויצרים, אין ויכוחים קשים עד מוות בין הגרמנים או האנגלים. בינינו יש. כשאין בינינו אהבת אחים, מופיעה במקומה איבה מרה.
זהותנו נסתרת מאיתנו משום שאין בנו השתוקקות להיות יהודים, להתאחד מול כוח עליון אחד ולהיות לו למעבר, "אור לגויים". האומות שמצפות לגילוי האחדות בעולם יצליפו בנו מאחור לגלות אותה אם נמשיך להתעכב. אבל אם נתעורר אליה מעצמנו, היא תתגלה בינינו ותאיר את דרכנו.
איך נחזק את הערבות ההדדית בינינו גם לאחר המלחמה? להמשך צפייה לחץ כאן
קשר הדם המיוחד שקיים בין הדרוזים ליהודים. להמשך צפייה לחץ כאן
כשאין ליהודי מקום על הארץ, הוא מרים עיניים לשמיים
אדם רץ ביער, נמלט מלהקת טורפים, הוא מועד, קם וממשיך, מתמלא שריטות ולא עוצר, מסתכל כל הזמן לאחוריו לראות כמה הם קרובים ואז מחזיר את המבט קדימה ובולם. בזמן שמדד את המרחק מאחוריו הם כיתרו אותו מכל צדדיו. אינסטינקטיבית הוא מרים עיניים לחפש מקום מילוט.
יהודים רצים על פני כדור הארץ נמלטים משונאיהם: נמרוד והבבלים במסופוטמיה הקדומה, פרעה וחיילותיו במצרים העתיקה, היוונים, הרומאים, הספרדים, הגרמנים – הרודפים מתרעננים, מחליפים פנים, הנרדפים המותשים קבועים, לעולם בורחים על נפשם חבולים ומיוסרים, מביטים לאחור, מבטיחים לא לחזור.
בהחזירם היום את מבטם הם מסתכלים סביבם, סוקרים את מפת הרדיפות בעולם ומגלים שהם מכותרים. כמעט בכל מדינה בתבל נרשם זינוק חד של אנטישמיות מאז מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר.
עם ישראל נמצא במערבולת גדולה מאוד שגורם הזמן, בטבע נערכות הכנות עצומות שיביאו אותו להרים עיניים, לחפש מילוט, לבקש את שינוי את גורלו.
בבבל הקדומה ניתקנו משאר העמים והאנטישמיות קיבלה את האות לצאת לציד. ההתנתקות הייתה על רקע אידיאולוגי. התרבות האנושית התפתחה מכוח היצר הטבעי, הרצון לקבל, האהבה העצמית והמשיכה לחומר. אברהם אבינו נקרא להתעלות מהם אל הרצון לתת, אל אהבת הזולת. להימשך לרוח, לחבור אל האידיאה של הכוח העליון.
כל הריצה המטורפת על פני היבשות במשך אלפי דורות רדופים באה להשלים את התהליך שכוון אליו אברהם ולהכשיר אותנו להתעלות הזאת. כי לא בקלות עוזב יצר הרע את האדם ונותן לו לפנות אל הכוח העליון, לבקש להחליף אותו ביצר טוב. לא בקלות נסכים להודות שאין לנו מקום על הארץ, בתוך הרצון לקבל, ונבקש להתרומם ממנו ולהתאחד מעליו.
לכן אנחנו מוצאים את עצמנו היום מוקפים בשנאה מכל צד. קרב היום לבלום את הבריחה מייעודנו ולפנות אל הכוח העליון בתפילה שיעלה אותנו מתוך עצמנו, שיחבר בינינו. ואז ייפסקו הרדיפות באחת. נביט שוב על סביבנו ולא נראה עדר של טורפים, אלא עמים שבאים ללמוד לפנות לשמיים ולבקש חיבור.
מראשית האנושות ועד המלחמה הזאת
העם היהודי הושתת בעולם כמו יסוד נוסף במערכת האנושית. מאז נוצר, האנושות נעשתה מורכבת מניגודים חריפים, צללים כבדים ואור בהיר, בכי וחיוך, רגש מר ומתיקות.
שחר התרבות האנושית. בעולם הקדמון חיים האנשים כשבט אחד, מלקטים וצדים, מבעירים מדורות ואוכלים יחד, כולם די מאושרים, הקיום פשוט, לא מתבלבלים עם רעיונות גדולים ופילוסופיות גבוהות.
לאט לאט מתחילה האידיליה להתפזר ומתחילה חלוקה לקבוצות. משבט אחד מתפצלים לתתי שבטים, נולדים עמים קטנים, כל אחד מפתח לו טקסים ומנהגים משלו – גבולות מסומנים, ידיים רכושניות מונחות על קניינים. יש בזה מטרה. מאחורי ההתפצלות עומד הצורך לגדל את האנושות משלב של ילדים טובים שיושבים יחד סביב מדורה לבוגרים שקופצים סביבה בריקוד מלחמה. כך מתוך הגדילה האיטית יכירו את היצר שטבוע בהם, ובהדרגה יפתחו בתוכם השתוקקות לחוק אחר של קיום. במשפט אחד: להעלות את הבריאה לדרגת הבורא.
הבריאה נוצרה ביצר הופכי מהבורא כחותם ונחתם. בתקופת הקטנות האנושית הוא היה כמעט בלתי מורגש ולא מעורר הבחנות, כי החיבור התאפשר למרות שהיה פושר. מכיוון שהאנושות התקיימה לפי המשוואה הפשרנית "שלי שלי, שלך שלך", אנשים לא ניסו לקחת זה מזה ולכן היו יכולים לשבת יחד סביב המדורה. אבל הם לא הרגישו כחלקים בלתי נפרדים מנשמה אחת, לא הכירו את החוק העליון, שלי שלך והאל אחד.
לכן גדל היצר וגרם לנוסחת החיים האנושית להקצין. מ"שלי שלי, שלך שלך", היא הפכה ל"שלי שלי, ושלך שלי". מילדים טובים שלא חוטפים, קמו אנשי מלחמה, נוצרו ממשלות, נערמו אבנים והתרוממו חומות. ההקצנה נעשתה בצורה הדרגתית כדי שהאנושות תוכל לתפוס את הניגודיות בין הנוסחה שלה לזו של הבורא, ולבוא להחלטה מודעת שהיא לא רוצה להמשיך לחיות לפי הנוסחה שלה.
ועדיין, הבנה כזאת לא יכולה לנחות בלב באופן טבעי. לכן היה צורך לבדל מהאנושות קבוצת אנשים ולתת בליבם את הידיעה על תוכנית הבריאה, שיגיעו להכרה ביצר הרע, ילחמו בשנאה, יגיעו לדרגת קיום של איש אחד בלב אחד, ויהיו חיל חלוץ ודוגמה לעולם.
כך להבדיל משאר העמים שנוצרו על בסיס שטח גיאוגרפי משותף ושמירתו או הרחבתו, נוצר עם על בסיס רעיוני. הם קראו לעצמם "יהודים" מלשון ייחוד, קשר, ולאומה שלהם קראו "ישראל", לציון הכיוון ישר-אל, ישר אל הבורא למימוש רעיון הבריאה. מכאן והלאה, כל ההיסטוריה האנושית תחוג ותנוע סביבם בניגודיות הולכת ומחריפה.
שנים רבות לאחר מכן, נכנסים בני ישראל למצרים והופכים לעבדים כדי להרגיש את כובד משקלו של היצר השולט בהם, בדמות פרעה, ולגבש חיסרון לברוח ממנו. עד כה הם ניחשו שקיים מצבור של חוקים עליונים, והבינו מה פחות או יותר צריכים להיות עקרונותיו. אבל אחרי הבריחה, למרגלות הר סיני במדבר, הם קיבלו רשימה ברורה של הוראות איך צריכים לחיות אנשים כדי לעלות מעל היצר הנברא ולהידמות לבורא.
בכוח התורה הם נלחמים ביצרם וכובשים את ארצם, בונים חיבור שלם בליבם, וכהעתקה ממנו את בית המקדש בירושלים. זה הזמן המאושר ביותר שהיה לעם אי פעם, אבל הוא קצוב. היהודים הגיעו למימוש הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", אבל ההתאגדות בעמים האחרים עדיין נשמרת מכוח חוק שלטון אנושי. הם לא יכולים להסתכל ביהודים ולהגיד, "הו, ככה אנחנו רוצים לחיות, לפי חוק עליון". אז נשברים בתי המקדש, החיבור מתחלף בשנאת חינם, והיהודים מתפזרים בין אומות העולם כדי שיספגו מהיהודים את רעיון האל האחד וישתרש בהם חוקו הגדול "ואהבת לרעך כמוך".
בגולה היהודים מעלים את התורה שבעל פה על הכתב, והספרים חודרים לעמים שלוקחים מתוכם כל מיני צורות שהן לפעמים רחוקות מהאידיאל של היהדות, אבל בכל זאת איכשהו עובר בהן רעיון אהבת הזולת. נוצרות הדתות.
על פניו היו העמים יכולים פשוט להושיט יד ולקבל מהיהודים את הטוב שברעיון העליון, אבל לא. היהודים הופכים שנואים בכל מקום אליו הם מגיעים. הם נדחים ונרדפים. למה? זאת שאלה רצינית מאוד. כי בהתאם לטבע האדם, השנאה סופגת בצורה מהירה וקצרה יותר מיחסים טובים. כדי שהעקרונות ייטמעו בעמים, הם צריכים לעבור אליהם דרך דחייה ושנאה.
נושאי העקרונות הם היהודים, לכן הם סובלים. על פני דפי היסטוריה ארוכים עושים להם דברים איומים. בדרך הטבע, אם מכים אותך אתה מפסיק להאמין. פה להפך, מכים אותם, שורפים אותם, והם לא נעלמים. הבורא מחזיק אותם. מצד אחד מפיל עליהם שנאה, מצד שני מחזק אותם באמונה. מלחמת העולם השנייה, השואה של יהדות אירופה, טרגדיה עצומה שדוחפת להיווצרותה של המדינה. זאת הוראה מחודשת לבנות את ישראל שוב כמרכז הרוחני של העולם.
שטחה של ישראל 27 אלף קילומטר, שטחן של ארצות ערב מתפרש על פני 13 וחצי מיליון קילומטר. על פניו לא הייתה צריכה להיות לאף אחד בעיה עם התיישבות היהודים על פיסת האדמה הזאת. אבל המלחמות הגדולות מתחילות כבר עם הכרזת המדינה. זאת תוצאה של ההתנגדות הגלותית בין פזורות היהודים שהיו צריכים עכשיו לחזור לבנות חיבור שלם ביניהם, להקים בליבם מחדש את בית המקדש, וכאן מתפרדים עוד יותר. זה בית הכנסת שלי וזה שלך, אתה ימני ואתה שמאלני, אתה מרוקאי, אתה תימני ואתה פולני. וכן הלאה וכן הלאה. העם עדיין לא מוכן לרעיון העליון, לא מוכן לעלות מעל עצמו, מעל האגואיזם הכללי שהתפשט בו.
אבל אחרי הערבוביה באומות העולם, היהודים משפיעים מאוד על כולם. לכן ככל שהיהודים מסוכסכים יותר, גובר הסכסוך בין עם לעם וכולם ביחד שונאים אותם. המלחמה שהתחילה בשבעה באוקטובר ברצח ברברי של יהודים, קרתה בנקודת שפל קשה של הסכסוך היהודי. העובדה שהמוני ערבים יכלו להיכנס לכאן בלי הפרעה, מורה בצורה ישירה על הדמורליזציה הכללית שהתקיימה בחברה, ניתוק גמור בינינו לבין מהותנו ותפקידנו.
המלחמה הזאת יכולה להיות נקודת מפנה בגורלנו. בנו עצמנו אין כוחות להשתנות, אנחנו תלויים בכוח העליון שיעזור לנו להתחבק מעל התהום. צריך לפנות אליו. אחרי ההכנות העצומות שהתהוו על פני כדור הארץ במשך תקופות, העולם מוכן היום לתיקון הכללי, לקיום על פי נוסחת החיים של החוק העליון, ויש בו ציפייה בלי מוסברת מאיתנו שניתן את האות. הכול תלוי בתפילת ישראל לחיבור.
קראו עוד בטוויטר שלי.
