קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
פתאום מלחמה
כל אדם מישראל צמוד משעות הבוקר למקורות מידע, מתעדכן בחדשות, מחליף רשמים עם משפחה, שכנים וחברים. הרבה דאגה באוויר. פתאום אנחנו במלחמה.
היה לנו פספוס ביטחוני גדול, זה ברור. הפספוס התבטא בחוסר הערכה אופייני לנו של האויבים שלנו, ובאי מוכנות צבאית צורבת. קדם לזה פספוס גדול הרבה יותר.
מדובר במה שקורה בתוך העם שלנו בחודשים האחרונים בצורה כל כך מכוערת שקשה להתעלם ממנה, ובעצם זה קורה בינינו כבר שבעים וחמש שנים, ועוד כמה מאות ואלפי שנים שקדמו להן. כמו היום, אנחנו מצליחים לפספס את הנקודה כבר דורות על גבי דורות, בגלל הגאווה שמתרוממת בינינו.
עם ישראל נוסד על הכלל "ואהבת לרעך כמוך", לכן הוא נוחל מפלה והשפלה כל פעם שהוא הולך בכיוון ההפוך – לשנאה הדדית בינינו. את זה פספסנו בגדול.
איך יכולנו לחשוב שיקרה אחרת? יותר ויותר מתאספים ומצטברים בינינו גרעינים של שנאה, ושוב מלחמה, ושוב. וזה לא עוזב אותנו ולא יעזוב. לתהלוכות השנאה בתל אביב, לקללות והניסיון לפגוע זה בזה לא הייתה יכולה להיות תוצאה אחרת וכולנו אחראים לה. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מזינים ומזמינים את כל המלחמות עלינו. רק אנחנו. כמו שאמרו חז"ל "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל".
הגאווה בינינו היא האסון הלאומי שלנו. כמו שכתב שלמה המלך, "אל תתהלל ביום כי מחר לא תדע מה ילד יום", ההתקפות עלינו יהיו קשות יותר מחר אם לא נכניס בינינו היום ענווה ונטייה צנועה ופשוטה לחיבור לבבי. "עיקר המגן בפני הפורענות הוא האהבה והאחדות, וכאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (ספר "מאור ושמש")
רק ביחסים בינינו תלוי הכול, רק ביחסים בינינו. ואין לנו צורך בדאגה אחרת ולא פחד, אלא רק מכך שלא נתאחד. מעבר לזה, אנחנו נמצאים בידיו של הכוח העליון, אותו כוח שדורש את האחדות בינינו. כך כתוב בכל מקורות ישראל.
כל אדם מישראל שצמוד לחדשות, צריך לשאול את עצמו למה זה קורה לנו, ואז לעשות כל מה שבידו למען אחדות ישראל.
טלוויזיה בשתיקה
שאלו חכם אחד למה כאשר אנשים רבים הם צועקים למרות שהם ממש סמוכים זה לזה. הוא הסביר שכאשר אנשים רבים, ליבם מתרחק אז הם צריכים לצרוח. לעומת זאת כשהם אוהבים, הם מדברים בשקט כי הלבבות שלהם קרובים מאוד. אם הם אוהבים עוד יותר הם לוחשים, וכאשר הם אוהבים בשלמות הם מבינים הכול בשתיקה.
השתיקה טובה. יש בה מגע פנימי של אדם עם אדם, קשר בין הלבבות. יושבים, שותקים, מבינים, ולא צריך יותר מילים. גם כאשר הדיבור הוא במובן של תפילה, של שיחה לפני הכוח העליון, טובה במיוחד התפילה שבלב, הדיבור הפנימי שפונה בבקשה עבור הזולת, שדווקא היא נשמעת מכולן ומתקבלת.
היום אנחנו מסתכלים על העולם שלנו, על האנושות, ורואים שכולם צועקים. בכל תוכנית טלוויזיה למשל יושבים דוברים כתף לכתף וצועקים זה לזה לתוך הפנים. כדי לעבור מצעקות לדיבור שקט לפחות, צריך שדובר אחד ייפתח וייקח את ידו של האחר, ובשקט, בחצי קול, אפילו בלחש, יתחיל לשכנע אותו במה שהוא רוצה, מתוך רצון לספר לו משהו מתוך ליבו. הדובר האחר יכול יהיה גם הוא לפתוח את ליבו בתגובה, ודיבורם יישפך מלב ללב.
אנחנו הצופים, נצפה אז במסכים ונהיה שמחים, שהיום הזמינו לאולפן אנשים נורמליים, טובים, שנעים לנו לשמוע אותם. אומנם הם מדברים מעט מאוד, אבל אנחנו מבינים הכול.
אם זה נשמע כמו מצב אידילי ובלתי מציאותי, הוא מפני שלא לימדו אותנו לתפוס כך את השיח, את הדיבור בין אנשים. אלא שמצב כזה בוא יבוא. לא בקרוב, אבל מובטח שיבוא.
יעברו שנים רבות ואנשים ילמדו לדבר מתוך קרבה זה לזה. הזמן שיעבור יפעל בנו וכאילו ילחש באוזנינו ויספר, לדובר האחד וגם לאחר, שהצעקות חסרות תועלת ותכלית, שאין בהן שום טעם, ובהדרגה יאבד בדוברים הרצון להשתתף בכאלה תוכניות טלוויזיה עד שתבוא איזושהי נקודת צבירה, התשה ושבירה, שתפסיק את הופעות הקרקס האלה לגמרי, ובמקומן נקווה שיבואו תוכניות שיהיה בהן ביטוי רציני של כוונות. תוכניות טלוויזיה שבהן נשב ונשתוק, נעביר מסרים בלי מילים, רק עם רגש.
***סוכות של מעלה***
יש תקופות במעגל השנה שבהן הרבה יותר מעניין לצאת לטייל ברחוב, מאשר לשבת בבית ולהתלבט על איזה כפתור ללחוץ – זה על שלט הטלוויזיה או זה על מקלדת המחשב. תקופה כזו פוקדת אותנו עם חג סוכות הבא עלינו לטובה. נקישות פטישים נשמעות מכל עבר, ו”מבנים מוזרים” צצים לפתע בכל פינה. הילדים מתרוצצים נלהבים, מכינים קישוטים מנצנצים, גוררים עצים וכלי עבודה ורואים בכל התהליך הזדמנות ל”בניית מחנה” לשבוע או לפחות בית קטן בערבה.
אך עבור המתבונן מהצד, מרבית מנהגים אלו עשויים להיראות לא הגיוניים עד מוזרים. מעבר למסורת, נשאלת השאלה: מדוע קבעו חכמינו דווקא את הסימנים הללו? למה סוכה ולא מאהל בדואי? מדוע אתרוג ולא על עגבנייה? בקיצור, על מה באמת מרמזים לנו מנהגי חג הסוכות?
בואו להעמיק מעט ולבחון את משמעותם הרוחנית:
✅ הסוכה: על פי הקבלה הסוכה המסמלת את הצורה המתוקנת, השלמה, שאליה עתיד כל אדם להגיע. חוקי בנייתה מבטאים באופן סימבולי את האופן שבו האדם מתעלה מעל לאגו שלו ורוכש את היכולת לאהוב ולתת. למשל נכתב כי בבניית הסכך יש להקפיד על הכלל “צִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ”, כלומר להותיר יותר צל מאשר אור בסוכה. מנהג זה מסמל פעולה רוחנית שבה האדם “מסתיר”, כלומר מצמצם את השימוש באגו שלו, כדי לצאת מתוכו אל האור – אל האהבה והנתינה.
✅ הסכך: את הסכך אנו מתקינים מענפים המכונים “פסולת גורן ויקב”, כלומר, דברים בעלי חשיבות פחותה עבורנו. גם מנהג זה מסמל תהליך שחווה אדם הפוסע בנתיב הרוחני: בתחילה הצורך לאהוב את האחרים נראה לו טפל ומעורר סלידה, בדומה לאותה פסולת. אולם בשלב השני האדם לומד לגדל את החשיבות של אהבתו לזולת לרום המעלה, ובזכות שינוי יחסו לאחרים הוא מגלה את הקשר עם הכוח העליון.
✅ ארבעת המינים: כמו המנהגים שהוזכרו לפני כן, גם ארבעת המינים מרמזים על התחושות שאנו חווים בדרך הרוחנית – טעמו של כל אחד מהמינים מסמל את הרגש ואילו ריחו מסמל את ההבנה השכלית. כך למשל, ה”אתרוג” רומז על מצב שבו האדם מבין ומרגיש את החשיבות של אהבת הזולת. פעמים אחרות האדם מוצא את הדרך הרוחנית “בעלת טעם אבל חסרת ריח” – הוא משתוקק לגלות את הרוחניות, אבל אינו יודע כיצד לעשות זאת. אז מצבו מכונה בשם”לולב”. לעיתים להתקדמות הרוחנית יש בעיניו “ריח אבל אין בה טעם”, ואז היא מכונה בפיו”הדסים”, וכאשר אין בה לא טעם ולא ריח היא נקראת “ערבות”.
✅ המנהג של סוכות לאגד את ארבעת המינים ולנענע אותם מסמל את השלב האחרון לפני הכניסה לעולם הרוחני. האדם מאגד בתוכו את כל הניסיון שצבר בדרך: את כל העליות והירידות, את כל בירוריו, תובנותיו, הבחנותיו והרגשותיו לאגודה אחת, לבקשה חדה לתיקון מהכוח העליון. רק אז האדם נענה ונפתחת בפניו הכרת המציאות הרוחנית החדשה של שלמות ונצחיות. מצב זה מכונה “שמחת בית השואבה”.
קראו עוד בטוויטר שלי.
