קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הדרך שלפנינו
עד תחילת המאה ה-20 כמעט בכל כפר היה רב מקובל בעל השגה שידע את תכלית הבריאה ואת תוכנית התפתחות המציאות – מעולם שבור לשלם, מאנושות מפורדת למאוחדת בכוח האחד. היום זה כבר לא קיים. על ירידת הדורות כתוב בספרים רבים, כל דור גדול מקודמו ברצונותיו, וירוד יותר ברוחניותו.
תקופתנו נקראת בכתבים "הדור האחרון". זהו הדור הגרוע, השבור והמפולג מכל הדורות. כל מנהיג, יחיד וקבוצה, רואים רק את עצמם וטובתם, מכוונים למלא את רצונם הבלתי מתפשר ורומסים בגסות את מה ומי שמפריע להם בדרך. אך דווקא הדור הזה יכול להגיע לשיא הגובה הרוחני.
קשה להגיד איך יקרה ההיפוך בהיעדר מנהיגים בעלי השגה כמו שהיו בדורות הקודמים. בכלל, אנחנו לא יודעים מה התוכניות של הבורא עבורנו, איך הוא מתכוון להניע אותנו לתיקון הלב, משבור לשלם, מנפרד למאוחד באחד. לכן הטוב ביותר הוא לא ליפול למלכודת ניחושים, אלא להיות פשוטים, ללכת עם הבורא בתמימות ובשלמות. לברר מי אנחנו בעלי הרצון העצמי, התובעני הדורסני, ולהיצמד כנגדו לדרך שכבשו עבורנו המקובלים בכל הדורות בלי לסטות, כדי שנוכל להפוך את עורנו מלוקחים לנותנים, משונאים לאוהבים.
השבוע אנחנו מציינים את הסתלקותו של אחד המקובלים הגדולים שידעה האנושות, הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם". הוא שסלל את שביל התיקון המיוחד לדורנו, ובזכותו אנחנו יכולים ללכת בדרך בלי להתבלבל ולטעות. כל תורתו של בעל הסולם מבוססת על דרכם של המקובלים שקדמו לו, לכן אנחנו שמחים שזכינו למורה כזה שאפשר ללכת אחריו בביטחון מלא שנגיע למטרת הבריאה, גם אם אנחנו עדיין לא בעלי השגה כמותו.
על חטא שחטאנו בפניך בפילוג
בשקט של יום הכיפורים, בדממה העטופה בלבן, מורגשת דרישה גדולה ועמוקה בלב כל יהודי. ביממה הזאת, עם ישראל כולו עולה למשפט בבית דין של מעלה, נדרש לחשבון נפש ביחס לתפקידו.
מי אנחנו, העם היהודי? מה תפקידנו? לשם מה אנחנו קיימים בעולם? למה מעריכים אותנו ומוקיעים אותנו בו-זמנית? התשובות לשאלות המהותיות הללו, תשובות שמרכיבות את זהותינו כעם, כתובות שחור על גבי לבן במקורות שלנו המונחים בארון הספרים היהודי, בפרט על מדף ספרי הקבלה.
המקובלים כותבים שתפקידנו בעולם להיות "אור לגויים", לרקום בינינו קשרים חיוביים של איחוד שישמשו דוגמה לעולם כולו. אבל בפועל אנחנו לא ממלאים את תפקידנו, חומקים ממנו כמו יונה הנביא, שאת סיפורו אנחנו קוראים בצוהריי יום כיפור.
יונה קיבל משימה אלוהית לתקן את העולם – להזהיר את תושבי העיר נינווה לסור מדרכם המפולגת הרעה, ולהתחיל להתנהג כמו שהמציאות הגלובלית דורשת, בחיבה הדדית. אלא שיונה ברח משליחותו, ורק אחרי שרשרת אירועים שהכו בו, הוא חזר למלא את ייעודו.
אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת ההתחמקות: מתמלאים סלידה למשמע משימתנו להיות "אור לגויים". מתעופפים לכל עבר כמו יונה. כתוצאה מאי-מילוי תפקידנו הולך וגדל הפילוג בינינו, והעולם מאשים אותנו בכול; רק תציינו שם של אירוע או משבר, וכבר תשמעו ברקע את הקולות המהדהדים שקוראים להאשים את היהודים.
העולם צודק. נתנו לנו משימה לאהוב וללמד אהבה, ואנחנו משתמטים ממנה, מחטיאים את המטרה. על הרשלנות הזאת עלינו לבקש סליחה. להצטער מעומק הלב שאנחנו לא מקיימים את הצו האלוהי, את התפקיד שקיבלנו מהטבע.
מה שחסר לנו הוא להבין שהגורל שלנו קשור בגורל העולם, שהטוב שלנו תלוי בטוב שהעולם יזכה לו, באור החיים שיאיר לו דרכנו. לכן ביום הכיפורים התפילה המשותפת שלנו צריכה להיות אחת: שנתאחד ללב אחד מעל הדחייה ההדדית, שנהיה שווים ואוהבים.
יהודים בייחודים
בתוך מערכת כלכלית מתנדנדת במזרח התיכון, מצליחה מדינת ישראל להחזיק איכשהו משק יציב ומרוויח. למה? הראש היהודי. ידוע שליהודים יש ראש טוב לכסף, אבל כדי להבין מאין נובע הכישרון הנדיר הזה צריך לקפוץ 3,800 שנה אחורה בזמן אל ממלכת בבל.
בזמנים ההם ניהלו בני האדם חיים שבהם כולם הרגישו כאיש אחד. הם חיו חיי חמולה כמו להקת בעלי חיים, אך לפתע חלה באנושות קפיצת התפתחות מהותית, ומאז הבבלים החלו לייחס יותר חשיבות ל"אני" ופחות הרגשה לכלל.
הקפיצה התרחשה כתוצאה מהתפתחות כוח הרצון, המנגנון הפנימי של כלל היצורים הנבראים. בחברה האנושית דאז נולדו מאוויים חדשים, התפתחו המדעים, יכולות המסחר ויסודות הכלכלה. נולדה היוזמה לבניית מגדל בבל ו… נולד גם אברהם.
אברהם אבינו לא גדל בבית רגיל. אביו היה עובד אלילים גדול והוא ספג ממנו הכול. אבל אברהם הרגיש שיש במציאות משהו נשגב יותר. הוא חיפש את הכוח שמנהיג באמת את החיים, ומתוך השתוקקות גדולה הוא גילה שהכוח שמנהל את העולם הוא כוח עליון אחד.
הוא גם השיג שכדי להתקרב אל הכוח האחד צריך להתאחד מולו בלב אחד; להיות אנושות אחת, כמו שהייתה לפני התפתחות הרצון, אבל הפעם בהבדל גדול: מתוך בחירה ומודעות וכנגד תחושת הנפרדות.
האנשים שנמשכו לרעיון שהפיץ אברהם והתקבצו סביבו היו מי שיהפכו ברבות הימים לבני ישראל, העם היהודי. הרבה לפני שהיהודים נעשו מומחים בענייני כספים, הם התמחו בחיבור הלבבות. המושג "יהודי" מצביע על יכולת לבצע איחוד עם הזולת, ייחוד רגשי שדרכו נוצר קשר עם הכוח העליון האחד. זה היסוד של היהדות.
אחרי יציאת מצרים, קבלת התורה והנדודים במדבר, הגיעו היהודים לשיאם. על אדמת ישראל הקדושה הם השיגו מדרגה רוחנית של אחדות שנקראה "בית המקדש". אלא שהרצון האנושי שהמשיך להתפתח ולגדול הגיע לרמה כזו שהם כבר לא יכלו להתגבר עליו ולהתעלות מעל הפירוד שהכתיב. כתוצאה הבית נחרב והיהודים הוגלו מהארץ. אדמת ישראל נועדה לצורך חיבור ישראל, אם לא מתחברים עליה אז נפלטים ממנה.
בזמן הגלות, המנהגים והמסורות שמרו על אורח החיים בקהילות היהודיות. זה הקל על שמירת הקשר בין היהודים בתפוצות, על פיתוח מסחר ועסקים. אותה עוצמה שהייתה ליהודים בחיים הרוחניים, כלומר היכולת להתחבר באהבה לאחרים, הותירה בהם יכולות חיבור גשמיות יוצאות דופן.
העובדה שהיהודים חיו כמיעוט בקרב אומות אחרות, הביאה לכך שדאגתם העיקרית הייתה הבטחת קיומם בין אנשים ששנאו אותם. הכסף היה אמצעי לקניית שלומם. שליטי המדינות היו צריכים כסף, והיהודים היו מקור שסיפק אותו. כמו כן, היהודים נמשכו לדברים בעלי ערך שאפשר להסתירם בקלות. זהב, יהלומים, חפצים שאדם יכול לשאת איתו אם צריך לברוח. הם השקיעו במדע, בהשכלה, ברכישת מקצועות בתחום הפיננסים והרפואה, מתוך הבנה שמומחיות כזו תבטיח להם פרנסה בכל מקום בעולם.
מהגֶּנים של העם היהודי – שטמון בהם פוטנציאל לחיבור – הגיעה גם ההצלחה בעסקים. אומנם בעשורים האחרונים הכישרון בולט פחות ורמת ההצלחה של היהודים מתקרבת לזו של יתר העמים, אבל בתודעת העולם צרוב קשר בין יהודים לבין משברים כלכליים. איכשהו תמיד מתעוררת תחושת בטן שהיהודים שוב בישלו משהו רע.
שנאת העולם אלינו תתגבר והראש היהודי לא יעזור לנו יותר. גם ההצלחה הכלכלית של מדינת ישראל לא תעזור מנגד, ואת כל ההכנסות נוציא על ביטחון. הוחזרנו לישראל כדי להקים בפעם השלישית חברת מופת יציבה שתיישם את השיטה לחיבור של אבותינו, חברה שתיתן דוגמה איך אנשים שונים מכל קצות תבל מצליחים להתעלות מעל ההבדלים ולהתחבר באהבה.
עלינו ארצה כדי לסגור מעגל, להתאחד ולהפיץ את השיטה ל"בבל המודרנית", כנדרש מצאצאי בית אברהם. לכך מצפה מאיתנו העולם. ברגע שנתחיל לייצר חיבור רגשי בינינו ונתעמק בעסקי הרוח שהם ייעודנו, האנושות תרגיש שזורם מפה כוח טוב. האויבים יירגעו וירצו להתקרב אלינו, והארץ תפרח ותהיה לנו תקומה.
לשתוק יחד
עוד מעט מגיע יום הכיפורים. הרכבים ידוממו מנוע, המולת הסחר מכר תגווע, הצעקה התקשורתית תבלום פיה. אולי גם אנחנו ניקח לנו הזדמנות ונצטרף אל השתיקה. הבעל שם טוב אמר, "השתיקה יפה מאוד", נשתוק יחד.
הרב"ש מורי, שדיבר בגדלות הבעל שם טוב וכתב שדבריו נותנים להבין את ערך החשיבות והגדלות של הרוחניות, היה יורד מדי פעם מחדרו בקומה השנייה אל הקומה הראשונה שבה למדנו ואמר: "בואו, נשתוק היום". והיינו שותקים. השתיקה הייתה אורכת שעה ויותר, ובמהלכה היינו יושבים, מי בעיניים עצומות ומי בעיניים פקוחות, וכולם שותקים. אלו היו רגעים חזקים מאוד.
ומה אם נשתוק יחד כאומה, נבלום בשעת מריבה? בלימה היא מלשון לבלום, לספוג, לבלוע, להרגיע, להשתיק את יצר הרע, את אותה נטייה לריב, להתפלג ולהיפרד שטורפת אותנו.
אם נתעורר כעם להרגיע את הרוחות, לשלול מיצר הרע את רשות הדיבור, אז נגיע לאט לאט למצב שכל אחד שומע בשתיקה את מה שהלב שלו מדבר, שומע בשקט שהשתרר גם מה הלב של החבר שלו אומר, ועוד, מה הבורא רוצה להגיד לנו. שנתקשר בינינו, שבזה אנחנו מתקשרים אליו.
לכן אמר הבעל שם טוב שהשתיקה יפה מאוד. "שיכול בשתיקה לחשוב בגדלותו יתברך, ולקשור עצמו בו". הבורא הוא כוח המאחד, המאחה ומקרב בין הקטבים. לחשוב בגדלותו הוא להעמיק בחשיבות הקשר היפה בינינו ישראל.
מטרת החיים שלנו, התפקיד שייחד לנו, הוא להיות אומה שכולם חברים בה, והיא דוגמה ומופת לכל העמים איך להתקרב. היום הייעוד הזה עולה לנו בייסורים גדולים מפני שאנחנו הולכים בדרך הפוכה לגמרי. יום הכיפורים הקרב יפה למחשבה.
קראו עוד בטוויטר שלי.
