קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
במציאות אין חלקים נפרדים וחתוכים, הכול אחד, אבל אנחנו בתפיסה שלנו מסוגלים לתפוס רק דברים בדידים. כל חלק נפרד על ידי הסביבה שלו, בכך שמקבל כוחות ותמיכה מהסובבים, הוא יכול להביע את עצמו כלפי האחרים. בסופו של דבר, הסביבה נותנת לו כוחות להתחבר איתה.
כל חלק נפרד חייב לקבל את כל החלקים האחרים כגוף אחד, את כל המציאות כמערכת אחת. מפני שקיים כלל: "ישראל, אורייתא וקב"ה, חד הוא". בלי הקב"ה אני לא אקבל את כל המציאות כאחת. כי אם הבורא נמצא, אז למציאות הזאת קיים שורש אחד, שמחבר הכול לאחד שלם, חוץ ממני. לכן, אם אני מרגיש את השורש האחד הזה, אז אני תופס את כל המציאות כאחת, חוץ ממני עצמי.
ובאותה המידה, שאני רוצה להתקשר לכל המציאות הזאת, אני אוכל דרכה לקבל כוחות מהבורא ולהתקשר אליו. לכל אחד במציאות הזאת יש מטרה אחת ואותן האפשרויות. הכול תלוי רק במימוש של האדם.
הוא חייב לעבור דרך כל השלבים ולא יכול לקבל התעוררות יותר ממה שהוא נתן לסביבה כתוצאה מהיגיעה שלו להתחבר איתה. אחרת ההתעוררות הזאת לא תהיה שלו, שהרוויח אותה בעצמו.
אותו הדבר שייך גם ללימוד שלנו ולֵמה שהמורה יכול לומר לתלמיד. הכול תלוי בכלי של התלמיד, אחרת יוצא, שהמורה מונע מהתלמיד את הבחירה החופשית שלו וגונב ממנו את האפשרות לתת יגיעה. אסור לעשות את זה. אחרת זה דומה לאימא רחמנייה שעושה שיעורי בית במקום הילד שלה. אבל האם זה יהיה לטובתו? הרי הוא יגדל להיות בור.
בעבודה הרוחנית אנחנו לא יכולים להשתמש בכזה שקר, כי כל שׂכר ניתן רק עבור היגיעה: "לפום צערא, אגרא", לפי היגיעה, השׂכר. הכלי בעצמו מוציא את האור מההסתרה ומגלה אותו.
מתוך שיעור על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 20.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
גאווה משפילה והשפלה עצמית גבוהה
החרס שמודה לאומן הטוב
כך אנחנו עולים…
