הייסורים מטהרים?

שאלה: בזמן האחרון הופיע דימוי מאוד אופנתי על קָרְמָה, שקיימת איזו הכבדה שמפריעה לי להיות מאושר, אך אם אני מבצע פעולות חיוביות או שניזוקתי בתמימות, אז אני מקטין את הקרמה.

תשובתי: כך בנויה ההכרה הדתית, כאילו שהייסורים הופכים אותנו בצורה כלשהי לטובים יותר. בשום פנים ואופן לא!

אני מקבל בברכה את כל הפעולות עליי: גם השליליות וגם החיוביות. הבעיה שלי היא רק בלהכין את עצמי לקבל – גם את אלה וגם את אלה כהתעוררות מלמעלה להתקדמות לחיבור ואיחוד. לכן יוצא, שבאופן עקרוני לא משנה לי אילו פעולות הן אלה, שליליות או חיוביות.

אני כאילו מסתכל על עצמי בצורה אובייקטיבית. אם על האגו שלי יותר משפיע השלילי, אז הוא רצוי. הפעולה הזאת היא שלילית כלפי האגו שלי, ולא כלפיי, מפני שאני רוצה להעלות את ה"אני" שלי, ולכן אין לי עם זה כל בעיה.

ואני לא מזמין ייסורים, אני לא מתפלל עליהם כדי לקבל עבורם אחר כך איזה שכר, לא! פשוט הם מהווים עבורי אותה הסיבה החיובית להתקדמות קדימה. אבל בעיקרון, אני לא מקבלם בברכה כפי שהם בפני עצמם ולא משתוקק אליהם, זה בלתי אפשרי. רק מזוכיסט יכול לחשוב שהייסורים כביכול מטהרים, שעבור הייסורים יחכה לו גן-עדן או איזה שכר: כאן תסבול, ושם תקבל. כל זה אינו נכון!

כי בעיקרון, גם על ידי הטבע נלקחה בחשבון ההתקדמות הטובה שלנו קדימה. ולכן הכול תלוי עד כמה אנחנו נעמיד את עצמנו מעל להרגשות, כלומר נסתכל עליהן רק כעל הסיבה שבעזרתה אנחנו מתקדמים.

מתוך שיחה מס' 36 על החינוך האינטגרלי, 30.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אמצעי יעיל לקידום
הרגשת הבושה יקרת ערך
סאגה על האגרטל השבור