היינו כחולמים

הרוחניות לא נמצאת במימדים אחרים, מעל לעננים. אני מוצא אותה ביחס שלי לאחרים, ובכך אני רואה שהזלזול בהם הופך לדאגה אליהם ולהכרה בחשיבותם. הרי אני רוצה להשיג רוחניות ורואה, שהם השותפים שלי לדרך זו.

אני מתחיל לדאוג להם, כמו לאנשים החשובים לי ביותר. תחילה אני עושה זאת בצורה אגואיסטית, אבל אחר כך אני מרגיש, שרוצה להשפיע להם. וכאן כבר מתחיל לפעול האור. אני מרגיש בתוכי תכונות, שיש צורך לתקנן. אני רוצה להתייחס לאחרים באהבה! ואז אני מרגיש, שרק האור יכול לבצע תיקון זה. אם אני רוצה, שזה יקרה – יבוא האור ויתקן אותי.

אבל האור פועל רק בתוך הקשר בינינו – הוא הופך שנאה לאהבה ומתקן את השבירה, שמתישהו הפכה אהבה לשנאה. ביחס הזה שלי לאחרים אני מתחיל לגלות, את העולם הרוחני שאבד בשבירה. ובקשר שלנו – הקשר בין נשמות, הרצונות הפנימיים שלנו – אני מגלה את הבורא.

אבל כל זה מתרחש דווקא בתוך הרשת הזאת של הרצונות הקושרים בינינו – הם יוצרים כלי, שבתוכו מתגלים החיים הרוחניים שלי. והחיים הגשמיים מתגלים רק כחלום, כעולם מדומה.

בעומק הקשר שבין בני האדם אני מגלה את תכונת ההשפעה, ומבין שזה הדבר היחיד שקיים בעולם. וכל השאר היה דמיון – הסתרת הרוחני, שהיתה חיונית, כדי שנגלה אותה, את הרוחניות.

רשומות קודמות בנושא:
הדרך לבורא, דרך האיחוד
הבורא מתגלה בינינו
כיצד להדביק את הכלי השבור