דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / החרס שמודה לאומן הטוב

החרס שמודה לאומן הטוב

הדרך שלנו מתחילה מהשבירה. בלעדיה, היינו בדיוק כמו כל הטבע הדומם, הצומח והחי, שפועל מתוך ציות לכוח האחד שמניע אותו ומפעיל אותו מבפנים. אך מכיוון שקרתה השבירה, חדרו לתוך הרצון לקבל התכונות הרוחניות בצורתן ההפוכה.

ולכן, כל הבריאה מתקדמת תחת השפעתו הישירה של כוח האור, ואילו האדם – תחת השפעתו ההפוכה. כל זה כדי שהוא יוכל להבין שהוא צריך למצוא בעצמו את ההתאמה לאותו הכוח שמניע אותו.

ככל שהוא מתקדם יותר, כך הוא מרגיש על עצמו יותר לחץ. הרי בסופו של דבר הוא צריך "לפרמט" את עצמו בצורה מלאה, כדי לקבל את הצורה הנכונה. ובינתיים, הוא גדֵל יותר ויותר ברצון שלו, בצורה הפוכה מהצורה הראויה.

עובר זמן רב עד שהאדם, בסופו של דבר, מתחיל להרגיש בתוכו את הלחץ הפנימי מכל הכיוונים, שמעצב אותו כמו חומר ביד היוצר. אם הוא מנסה להעלות את רמת הרגישות שלו, הוא חש כיצד הבורא עובד עליו. לא משנה באילו עיסוקים חיצוניים הוא עוסק, מתחוללים בתוכו חיים פנימיים, ובהם הוא מנסה כל הזמן להרגיש כיצד הבורא לוחץ עליו מכל הכיוונים דרך ההרגשות השונות.

הדבר דומה לאמא שנמצאת כל הזמן ליד בנה, ואומרת לו מה עליו לעשות ומה אסור לו לעשות, ומתקנת את כל פעולותיו. כך האדם מרגיש בתוכו כל הזמן את פעולות הבורא עליו, כאילו הוא איזשהו גוש רך של חמר בידיו של הפַסָל, שלוחץ עליו בעדינות, אך בתקיפות, ונותן לו להרגיש את הלחצים שלו. רק שהוא צריך לרצות בעצמו את הלחץ הזה.

זה קצת קשה ולא נעים, אך, מהצד השני, האדם מבין שאי אפשר להפסיק את העבודה הזאת שנעשית עליו, והוא רוצה להמשיך אותה. זוהי ההרגשה הראשונה של האדם, שמתחיל להרגיש בתוכו בפועל את עבודת הבורא עליו.

אנחנו מסוגלים להרגיש בתוכנו את ההשפעה הזאת, מפני שלאחר השבירה נמצאים בנו כוחות שונים והשפעות שונות, כהעתקה מהפעולות הרוחניות. הפעולות הללו קיימות כביכול בפוטנציאל בנשמה הכללית, שרצתה לבצע אותן על מנת להשפיע. אך לאחר השבירה, כל זה הפך ל"על מנת לקבל", ועכשיו זה קיים בנו בצורה ההפוכה, האגואיסטית. ודווקא בזכות זה, אנחנו מסוגלים לזהות את עבודת העליון, העבודה שהוא מבצע עלינו.

בגלל זה, התנהגות האדם הופכת להיות הפוכה מפעולות הבורא. נוצרת התנגשות: ההתנגדות מצד האדם, מצד החומר שלו, והלחץ מצידו של הבורא. כך הם מכים זה בזה, והאדם מרגיש את הלחץ והמכות הללו, כשהבורא מנסה להראות לו מה לו בסדר אצלו.

אך בסופו של דבר, הוא מתחיל להצדיק את הלחץ הפנימי הזה והולך יחד עם פעולות הבורא, רוצה אותן בעצמו, בדומה לסוס שמציית לרוכבו. הרי הוא מרגיש בהנהגה הזאת את גילוי האהבה ומצדיק אותה. כך הוא רוכש אמונה ומתחבר עם הבורא. הוא עובר לצידו של הפַסָל. הוא אמנם עדיין מרגיש ייסורים, אך הם מורגשים בחומר, ואילו הוא כבר משייך את עצמו לכוונה, למי שיוצר בו את כל הצורות השונות.

הוא מתחבר עם ידיו של האומן הזה, שיוצר אותו ומפסל אותו. הוא בעצמו רוצה שהאומן ישפיע עליו כך, ומשתוקק אליו עוד ועוד, עד שהוא נדבק לאותן הפעולות של העליון, והם נדבקים באותה תנועה, באותה כוונה, והסבל הופך לעונג.

נעלמים כל הייסורים שהחומר הרגיש, והאדם נמצא מעליו, בכוונה, ורואה שלחומר הזה אין כל חשיבות. הוא מסכים עם עבודתו של הבורא עליו ומבין ש"אך טוב וחסד ירדפוני". הרי הוא מתעלה מעל ההרגשות שלו ונדבק בכוונתו של היוצר, ביחסו של הבורא, ומגיע להזדהות מלאה איתו.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 02.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
להזמין בעצמי את ההתפתחות של עצמי
כמו חומר ממושמע בידיו של אומן
פנים בפנים עם הבורא

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest