החיים בתאוצה

שאלה: איך צריך להבין שקיימות בינינו צורות קשר שונות? איך הקשר בינינו יכול להשתנות?

תשובתי: תאר לעצמך, שאתה פתאום מגלה שאדם שאתה בקושי מכיר ושיושב לידך, שאת שמו אפילו אינך זוכר, הוא אח שלך. אימא שלך שולחת לך מכתב: "אני ראיתי איך אתם יושבים יחד ונדהמתי, איך זה אפשרי ששני הבנים שלי נפגשו פתאום! לא ידעתי כלום על גורלו, גנבו אותו ממני כשהיה ילד קטן. ופתאום הוא נמצא, ונמצא לידך, איזה אושר!".

אתם פתאום מגלים שאתם אחים, וכל היחסים שלכם מתהפכים. דווקא את זה אנחנו מבררים. אתה פתאום מגלה שהאדם האחר נמצא בך, אפילו לא לידך, ולא קשור קשרי דם על ידי אימא או אבא משותפים, אלא ישירות בך ממש. דבקות נקרא כזה מצב, כאשר אדם אחר הופך להיות יותר חשוב לך ממך עצמך. אם מפרידים ממך את אותו החלק שנקרא "זולת", אז אתה מת. אתה לא יכול להסכים עם זה! החיים שלך לא שווים כלום ללא החיבור.

רק על זה מדברת חכמת הקבלה: על חוסר קשר ועל יצירת הקשר. אין יותר שום דבר. יש לנו רצון לקבל, שבו אנחנו לא מבינים כלום, ולומדים אותו ועל האור שממלא אותו מתוך שבירה ותיקון, כלומר מחיבור. אין שום פעולות אחרות, חוץ מאלו. ואם מדברים על תפיסה של צבעים, מוזיקה, צלילים, אנחנו מרגישים אותם רק כתנועה: רחוק או קרוב זה מזה.

אנחנו לא מרגישים את מי שנמצא רחוק או קרוב, אנחנו לא משיגים את המהות, אנחנו מרגישים רק את השינוי. על עיקרון זה בנויים כל המכשירים. אנחנו יכולים להשוות אחד כלפי השני בכל מיני תכונות, בכל מיני רמות, בכל מיני אופנים. אנחנו לא יודעים את המהות של הרצון לקבל, זה "יש מאין". כמו כן אנחנו לא יודעים מה זה רצון להשפיע, "יש מיש". אנחנו קיימים בתנאים של יחסים משתנים ביניהם, ורק את זה אנחנו תופסים.

אם הרצון לקבל והרצון להשפיע לא היו בתנועה הדדית זה כלפי זה, אז לא היו שום הרגשות בתוך הרצון לקבל שלנו ואז היינו מפסיקים להתקיים. הכול תלוי בשינויים של היחסים שלנו זה כלפי זה: אהבה יותר גדולה או קטנה. דווקא את זה אנחנו מרגישים. אנחנו לא נמצאים בתוך התכונות עצמן של הרצון לקבל והרצון להשפיע, אלא בתוך נגזרת שקובעת את השינוי של היחסים שלהם. כלומר אנחנו לא מודדים את ה"מהירות" אלא את ה"תאוצה", בכך שתופסים רק את השינויים.

אם יש תנועה במהירות קבועה, אז אנחנו לא מרגישים שום דבר, כאילו שעומדים במקום (כפי שזה נובע מעיקרון היחסיות במכאניקה). רק אם יש שינויים במהירות, כלומר ישנה תאוצה, אז אנחנו מתחילים להרגיש אותה. יוצא, שאנחנו חיים בתוך "נגזרת" ואנחנו אף פעם לא נכיר את המהות עצמה: "יש מאין" ו"יש מיש". כי אנחנו תוצאה מהפגישה ביניהם.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 01.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
צילום מיידי של היחסים הפנימיים
כיצד למדוד את התאוצה ברוחניות
נוסחת ערכיות הרצונות

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest