הווירוס הרדום של ההשפעה

הנברא נברא עם רצון לקבל, ואין לו שום תכונה אחרת, שום רצון וכוח אחרים מלבד כוח הקבלה. אך אם הבורא היה בורא סתם רצון שרוצה להתמלאות והיה ממלא אותו, אז זה לא היה נברא חי, אלא איזשהו מנגנון. לכן הנברא צריך לקבל וליהנות לא ממילוי סתמי, אלה ממצבו של הבורא, הרגשת השלמות והנצחיות שלו, עם ההכרה המלאה בהימצאותו באותה הדרגה.

לכן הבורא מכניס לתוך הנברא את הרגשת הבושה, הרגשת השוני בינו לבין האור. דווקא הרגשת הבושה הזאת, השוני שלו מהנותן, היא זו שדוחפת את הנברא להתפתחות. כיוון שהוא מתחיל להרגיש שחסר לו משהו יותר נעלה מסתם מילוי. אני לא רוצה להישאר סתם בהמה.

המחשבות האלה אינן מגיעות לאדם כאילו במקרה, מעצמן, הן טבועות בו מתחילת הבריאה, והן הגורמות להתפתחותו. אם הוא מתחיל לחשוב: "בשביל מה אני חי, לאיזו מטרה?", משמע שמהרגע הזה מתחילה להתגלות בו הרגשת הנותן, הבורא. למרות שההרגשה הזאת עדיין אינה ברורה, אך האדם כבר מרגיש שקיים עוד משהו חוץ מעצמו, ומתוך זה מופיעה אצלו השאלה: בשביל מה אני דרוש כאן בכלל? מהיכן באתי? כך מגיב אדם שמתחיל לקבל מרחוק הארה מהבורא. ואז הוא מגיע לקבוצה קבלית, למקום שאפשר למצוא בו תשובה, להתפתח בכזאת צורה שניתן לגלות את מקור החיים, את האור העליון, את הרוחניות, את הבורא. אך הכול מתחיל מהשאלה הזאת: "מהיכן באים החיים האלה? מדוע? לשם מה? מה מתרחש כאן?".

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם, 24.06.2011

ידיעות קודמות בנושא:
השוני הבלתי נסבל מהבורא
הבושה כאמצעי לתיקון
בושה שלא נותנת לחזור לאין סוף