האסון הכלכלי

במהלך ההיסטוריה חווינו לא פעם מצבים שבהם נמצאנו ביחסים טובים בינינו. זה היה בעיירות הקטנות, בקולחוזים, בקיבוצים, במפעלים החברתיים למיניהם וכדומה. וגם היום אנחנו נתקלים בדי הרבה ארגונים כאלה, שבהם אנחנו איכשהו קשורים ותלויים זה בזה.

הבעיה היא, שהיום הקשר ההדדי לא עובד באותה הדרגה שבה הוא עבד פעם, כלומר בדרגה האגואיסטית הפרימיטיבית. אני לא יכול עכשיו לארגן איזה שבט בדואי או יישוב מורמוני.

היום, בתעשייה, בעסקים, בכלכלה, בכל מה שאני עושה, אני חייב להיות קשור עם האחרים, אך לא סתם קשור על ידי הסכמים – גם אם הם הסכמים טובים ונורמליים, ולא כאלה שבהם כל אחד רוצה "לתפוס את השני בגרון" כל הזמן. אנחנו צריכים כאן משהו גדול יותר.

הכלכלנים – אנשים חכמים מאוד – יושבים ו"אוכלים את עצמם": איפה הסיבה להתדרדרות שלנו?

מיליוני האנשים שעובדים בעסקים שבהם הכסף הוא הסחורה, אינם מבינים למה הסחורה הזאת אינה נמכרת, אינה נקנית, למה היא עולה יותר או פחות. למה הם פתאום פושטים רגל, על אף שהם עוסקים בסחורה הכי נחוצה בעולם. מי לא רוצה כסף? – הרי זה שווה ערך לכל דבר! הם לא מבינים את זה.

ביניהם ישנם אנשים שמנסים להבין למה המצב כל כך "תקוע".

ומתגלה כאן משהו מאוד עדין, שמחייב אותנו להיכנס לקשר מסוג מיוחד, ברמה מיוחדת, קשר שדורש מאיתנו התחייבויות הדדיות, מאמצים הדדיים, הסכמה הדדית, רגישות הדדית, טוּב לב הדדי. אז מצד אחד יש את מה שנקרא "המרשרשים", ומהצד השני יש את הרגשות העדינים ביותר של האדם, שכלל אינם אופייניים לכלכלנים. ושניהם צריכים להתחבר יחד.

מתוך ישיבת תוכן בנושא החינוך הגלובלי, 07.09.2011

ידיעות קודמות בנושא:
כלכלת הנשמה
הכלכלה הפסיקה להיות מדע
המנהל החדש של העולם